ירוק הוא הצבע הכי אופנתי היום, כשלא מדובר בבגדים. כאשר הכרזנו על "שרתים" כאחד הנושאים של הגיליון הנוכחי לא שיערנו שכולם רוצים לדבר רק על "השרתים הירוקים" או Green Data Center שלהם. קצת מפתיע במדינה שעדיין מנסה להתעלם מאסונות אקולוגיים דוגמת 'רמת חובב'. אז נכון שמדובר באופנה שמגיעה מעבר לים, אך מה שמפתיע הוא, שגם היצרנים האמריקאים רוצים להצטייר באור ירוק. באירופה האופנה כבר נמשכת יותר מעשור, אבל אצלנו יודעים טוב יותר מאיזה צד מרוחה הפרוסה ולכן תמיד התיישרנו לימינה של ידידתנו ובת-בריתנו הגדולה, שבאופן מסורתי רואה בירוק צבע של אזובי הקיר. ובכל זאת משהו משתנה גם אצל הקאובוי'ס מטקסס, שלא מבינים איך ניסיון להביא דמוקרטיה למזרח התיכון יכול להקפיץ את מחיר החבית לסביבות 100 דולר. ועוד יותר קשה להם להבין אם זה טוב או רע. מאחר ואף אחד לא אוהב להודות שהמכה בארנק כואבת כל-כך, מעדיפים לצבוע את משבר מחירי האנרגיה הנוכחי בצבע ירוק ולדבר על פליטת גזי חממה והתחממות כדור הארץ.

לא שצריך להיות שאננים לנוכח המשך האדישות שבה המין האנושי מתעלל בכדור הארץ, מחסל את משאביו הבלתי מתחדשים ומשחית את האוויר, המים והאדמה עליה אנו חיים. אבל האמת שונה ממה שמראים החזאים בטלוויזיה. לא מדובר בהתחממות כדור הארץ אלא בתופעה אטמוספרית, שבשלב הזה מורגשת בעיקר בטמפרטורת האוקיינוסים. וגם אז מדובר בשינוי של שברי מעלה במהלך עשור שנים. השינויים היומיומיים והעונתיים הם חזקים פי מאה לפחות ובכך הם מסתירים את האות המשמעותי, שמוחשי רק בסקלת זמן היסטורית. הנקודה המדאיגה היא התאוצה של התופעה, שנובעת מ"משוב חיובי" בין הגורמים המשפיעים על ספיגת אנרגית השמש על ידי כדור הארץ, בעיקר הימים. התחממות מי האוקיינוס גורמת להמסת הקרחונים באזורי הקוטב, שבהיעלמם גורמים לכך שיותר קרינה תיספג במים הכהים במקום להיות מוחזרת לחלל על ידי השלג הלבן. למרות חוסר הדיוק המדעי בסיקור הפופולרי של הבעיה, טוב עשתה התקשורת בעוררה את דעת הקהל. עכשיו כולם יודעים שצריך לעשות משהו, למרות שקשה להשיג קונצנזוס על מה לעשות. ובישראל, שלמנהיגיה יש יומרות של מעצמה צבאית או לפחות מעצמה טכנולוגית, הקונצנזוס משום מה הוא לא לעשות כלום.

הזדמנות כלכלית

זה טיפשי לא רק משום שאסור לנו להתנהג כפרזיטים, שרוצים ליהנות מהוקרה עולמית על קידמה טכנולוגית, כביכול, בלי לשלם את מחיר הכרטיס ליציע המכובדים, אלא משום שמדובר בהזדמנות טכנולוגית-כלכלית שחבל לפספס. יש יותר מדרך אחת בה המגמה הירוקה יכולה לשמש כקרש קפיצה למשק הישראלי. כמה מהבולטות הן:

• אנרגית השמש. במאמר שהתפרסם החודש ב-Scientific American מתוארת תוכנית לניצול אנרגית השמש בקנה מידה קולוסאלי, על ידי פריסת שדות קולטי-שמש במדבריות דרום-מערב ארה"ב. לדעת המחברים, תידרש השקעה ציבורית של 420 מיליארד דולר כדי להביא את ארה"ב למצב בו 69% מסך האנרגיה החשמלית (כ-35 אחוז מכל צריכת האנרגיה) תסופק באמצעות השמש. הסכום הנ"ל הוא סוג של סובסידיה ממשלתית, שתפקידה לגשר בין המצב הנוכחי (חשמל סולרי עולה פי 4 מחשמל שהופק מפחם) לבין המצב החזוי ל-2020, כאשר העלויות ישתוו הודות לגידול הדרמטי בהיקפי היצור.

המתודולוגיה של מחברי המאמר מורכבת מדי לפירוט כאן, אבל אפשר לבצע כמה התאמות פשוטות לצורך קבלת פרספקטיבה ישראלית. האמריקאים רוצים להגיע בשנת 2050 לתפוקה של 3,500 גיגה-וואט מחוות קולטי שמש. כדי לענות לדרישות הישראליות נזדקק לתפוקה של 35 גיגה-וואט, כלומר אחוז אחד מהאתגר האמריקאי. לשם כך נצטרך להשקיע כ-5 מיליארד דולר במו"פ במשך כ-10 שנים, וכ-3 מיליארד דולר כל שנה בבניית המתקנים – שדות קולטים, מתקני אגירת אנרגיה לשעות הלילה, תשתית הפצה חדשה וכדומה – עד שנת 2050. המספרים עצומים, אך הם מכוסים על ידי החיסכון בדלק. אור השמש מגיע בחינם ותעריפי החשמל המקובלים היום בישראל יכולים להחזיר את ההשקעה בתנאי שישראל שומרת על מעמדה בקטגוריה A בשוק האשראי העולמי.

גם מבחינה אקולוגית לא מדובר במפלצת. בשיא הפרויקט, כאשר שדות הקולטים יפיקו עד 35 גיגה-וואט הספק ממוצע, מדובר על כיסוי של כאלף קמ"ר, בערך עשירית משטח הנגב. צה"ל יצטרך לוותר על כמה שטחי אש, וחובבי הטבע יזעקו על כיבוש השממה, אבל כל זה טוב יותר מלהמשיך לפלוט כ-30 מיליון טון פחמן דו-חמצני כל שנה לאטמוספרה המתחממת. הפרויקט יספק תקציבי מחקר ופיתוח ל-2,000 עד 3,000 מדענים ומהנדסים, ומקומות עבודה ל-10,000 עד 15,000 פועלי יצור, בנייה ותחזוקה. אפשר לקוות כי הוא יפתח גם שווקי יצוא לידע, למערכות ולטכנולוגיות ישראליות – לפחות בהיקף הנוכחי של תעשיות הביטחון הישראליות. ויתקיים בנו הפסוק "וכיתתו חרבותם לקולטים".

• כלכלת מימן. כולם יודעים שמימן הוא הדלק האולטימטיבי מבחינת האימפקט הסביבתי. כאשר מימן בוער, או מתרכב עם חמצן ב"תא דלק" כדי ליצור חשמל, חומר הפליטה היחיד הוא אדי מים מזוקקים. הבעיה של מימן היא לוגיסטית. קשה לאחסן ולהוביל מימן בצורה יעילה. במצבו הגזי הוא תופס נפח עצום יחסית לכמות האנרגיה שבו, הרבה יותר מגז בישול, למשל. כדי לנזל אותו יש צורך לקררו לסביבות מינוס 240 מעלות – וזה קשה, יקר – והכי בעייתי: המימן מתנדף. המדענים מחפשים חלופות למיכלי לחץ או לבקבוקי "תרמוס" עבור אחסון מימן לזמן ארוך – והאפשרויות מרובות. יש חומרים כימיים שמימן מהווה חלק משמעותי מהמסה שלהם, לדוגמה אמוניה, יש מתכות שמסוגלות לספוג מימן בתוך הסריג הגבישי שלהן, אפשר לקשור מימן לננו-צינוריות עשויות מפחמן (Carbon Nanotubes), ועוד. בכל העולם עובדים על הנושא, אך עדיין לא נוצר "מרכז מצוינות" שיכול לסכל את הסיכוי של חברה ישראלית למצוא פתרון מקורי ומצליח. אבל יש צורך בסימן המטרה על "בנק המטרות" של המו"פ הציבורי ולעודד חוקרים לעסוק בתחום הזה, שמבטיח פרסי ענק לזוכים בתחרות.

• אנרגיה אטומית. לא כולם סבורים כמוני, שאנרגיה אטומית היא ירוקה יותר מרוב המתחרות – כולל הפקת אלכוהול מתירס או קנה סוכר. מה שחשוב לדעת הוא, שקיימות מספר טכנולוגיות להפקת אנרגיה אטומית שהן נטולות סיכונים לחלוטין (Inherently Safe), משום שהכורים מתוכננים כך שהריאקציה הגרעינית לא יכולה לצאת משליטה בשום מצב. כישראלים אנו יכולים רק להסתכל על ההתפתחויות מהצד, משום שאף אחד לא מוכן למכור לנו כורים גרעיניים (כי ישראל מסרבת לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני) ואת הפקולטה להנדסה גרעינית באוניברסיטת הנגב סגרו מזמן. לבן גוריון היה משהו להגיד לנו בנושא זה.

האמת, לא כל כך הרבה מנהלים מודאגים מהשאלה, האם דובי הקוטב יצליחו לשרוד את "מחזור החום" הנוכחי, שמפרק את הקרחונים מתחת לרגליהם ומאלץ אותם לשחות שעות ארוכות במרדף אחרי דגים ופינגווינים. אבל אפילו אותם מנהלים שממשיכים לנהוג ב-Hammer למשרד בהרצליה פיתוח, תוך התעלמות מופגנת מעליית מחירי הדלק ואדישות מרגיזה לאפקטים הסביבתיים של בזבוז אנרגיה, צריכים להיות מודאגים ממשבר האנרגיה הישראלי. הנושא משום מה לא תופס את הכותרות הראויות, כנראה משום שמסורות ישראליות מושרשות אוסרות על טיפול אפקטיבי בבעיות לפני שהמשבר מתפרץ בעוצמה קטסטרופלית. אשליית הביטחון בגבול הצפון בחמש השנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה היא רק אילוסטרציה אופיינית. אנו גם לא פועלים ביעילות לפתור את משבר המים, שכבר הצליח להפוך את המותג "תפוז יפו" לנוסטלגיה, או למנוע את הצטברות הרי האשפה שאנו מסרבים למחזר. אך כל הסכנות האלה מתגמדות מול המשבר שבפתח ממש – חוסר היכולת של חברת החשמל לספק את צריכת הזרם בישראל באמינות וברציפות.

סיפור על קריסה ידועה מראש

אין חולקין על העובדות הטכניות. צריכת האנרגיה החשמלית הולכת וגדלה בקצב שנקבע על ידי שלושה גורמים חזקים:
 גידול האוכלוסייה. כל עוד אנו שמחים עם כל עולה הבא בשערי נתב"ג ומעודדים פריון ברמת המשפחה, מספר הצרכנים יגדל ודרישות האנרגיה שלהם במקביל. אוכלוסיית ישראל הכפילה את עצמה ב-30 השנים האחרונות, שזה אומר קצב גידול ממוצע של 2.4 אחוז בערך, לשנה (בחשבון "ריבית דריבית").
 גידול ברמת החיים. כמות החשמל הנצרכת על ידי תושב ממוצע גדלה ביחס ישר לרמת החיים, וכתוצאה מכך ראינו בשנים האחרונות שהצריכה לתושב גדלה בקצב של כ-2 אחוז לשנה. ביחד עם גידול האוכלוסייה מקבלים קצב גידול בדרישת השיא לחשמל, בממוצע שנתי, של 4.4 אחוז.
 נסיקת מחירי הדלק הנוזלי, שמשמש לתחבורה ולמתקנים ניידים, מביאה לגידול בדרישה לדלק "אלטרנטיבי", שיצורו דורש אספקת אנרגיה חשמלית מהרשת הכללית. לדוגמה, כלי רכב מונעי חשמל, בין אם באמצעות סוללות הנטענות ישירות מרשת החשמל ובין אם בתיווך של מימן או דלקים נוזליים סינטטיים, ניזונים בסופו של דבר מהאנרגיה שנוצרת בתחנות הכוח הגדולות של חברת החשמל.

בכל מקרה, הדרישה לחשמל חייבת לקחת בחשבון בין 4 ל-5 אחוז גידול שנתי – ולא כל כך משנה האם כושר היצור הנוסף מגיע מתחנות פחם מזהמות, כורים גרעיניים שאף אחד לא מוכן למכור לנו, או מכיסוי הנגב בקולטי אנרגית השמש. הנקודה החשובה לזכור היא, שאף אחד בישראל לא עושה את ההכנות המינימליות להתמודדות עם המחסור הצפוי. במספרים זה נראה כך:
 כושר היצור של חברת החשמל עומד בשעה זו על 11,300 מגה-וואט. גידול צפוי בשיעור 4.4% אומר שבשנת 2008 החברה צריכה להכניס ליצור לפחות עוד 500 מגה-וואט. חברת החשמל לא מתוקצבת לרכוש את המתקנים הדרושים, שמחירם עשוי להגיע למיליארד דולר (קילוואט כושר יצור עולה בין 1,000 ל-2,000 דולר, תלוי בטכנולוגיה ובתשתיות הקיימות).
 הכנסת תחנת כוח חדשה לעבודה נמשכת לפחות 5 שנים (שוב, יש הרבה גורמים שיכולים להכפיל את הזמן, כולל תהליכי רישוי מורכבים). מאחר והחברה לא ערוכה להתחיל את העבודה גם אם ימצא המימון, נגיע בסביבות 2012 למחסור של 2,500 עד 3,000 מגה-וואט בכושר היצור, שהם למעלה מ-20 אחוז מדרישה הצפויה.
 במצב הנוכחי, כל השבתה בלתי צפויה של אחת מיחידות היצור המרכזיות (מתוך כמה תריסרים, שעובדות 7×24) עלולה לגרום להפסקת חשמל אזורית אם היא התרחשה בשעת שיא צריכה. ניתוח סטטיסטי צופה בין 3 ל-4 הפסקות כאלה ב-2008. בשנת 2009, עקב גידול הדרישה, הפסקות חשמל יתרחשו לא רק בשעות שיא. ועד 2012 נגיע לרמת האמינות שמאפיינת היום ארצות לא-מפותחות. הפסקות יומיומיות כשגרה.

הכינו נרות, גפרורים וסוללות

כאמור, התסריט הזה יתרחש גם אם הממשלה תאזור עוז לפעול בהחלטיות להקמה בהולה של תחנות כוח חדשות. אבל היא לא עושה זאת, מסיבות פוליטיות כמובן, כחלק מהמאבק המתמשך שלה מול ועד העובדים החזק ביותר במדינה. הממשלה דורשת רפורמה מבנית במשק החשמל – והעובדים מראים לה אצבע משולשת. לא כאן המקום לדון בצדקת הדרישות השונות ובאחריות והאשמה של הצדדים היריבים, מבחינת מר ישראל צרכני העובדה הקובעת היא, שצריך להתכונן לימים של מחסור בחשמל.

עבור הצרכן הביתי ההכנות הדרושות הן, במידה רבה, פסיכולוגיות. להתרגל לצרוך פחות חשמל גם אם זה לא נוח. וכפי שהתרגלנו להכפלת מחיר הדלק, נתרגל מאונס לשתות מים "מינרליים" מבקבוקים (חלקם מיובאים בעלות היסטרית), לעמוד בפקקים ולנשום גזים רעילים. השינוי הטכנולוגי הבולט ביותר יהיה, כנראה, החלפת מוני החשמל הרגילים במונים דיגיטליים, שמסוגלים לחשב מחיר תוך התייחסות לתעריף המשתנה לפי הזמן ולפי שיאי הצריכה. אל תתפלאו אם בתוך שנים ספורות יהיה לכם בבית Monitor לצריכת חשמל, שיקבל מידע בזמן אמת מהמונה הדיגיטלי, עליו תוכלו לראות כמה עולה כל שעת עבודה של נורה שהדלקתם ומתי כדאי לחמם את המים לאמבטיה או לייבש את הכביסה. צריכת החשמל אצלי בבית, שמגיעה לסביבות 20,000 קילוואט-שעה לשנה, בהחלט מצדיקה השקעה כזאת גם אם החיסכון יהיה רק 5% בממוצע (בעלות הנוכחית של 48 אג' לקילוואט שעה, החזר ההשקעה הוא כשנתיים, בהנחה שהמכשיר יעלה 1,000 ₪).

להינתק מהעטינים של חברת החשמל

בעסקים האימפקט יהיה חזק יותר. עבור תעשיות רבות, עלות האנרגיה היא אחת ההוצאות העיקריות בתהליך היצור ואלה יעשו כל האפשר כדי להתנתק מהעטינים של חברת החשמל. לא שזה יעזור להן, אבל כאן יש באמת מקום ליוזמות מקומיות. דוגמת זו שהאיצה במפעלי ים המלח לחפש חלופות לרשת החשמל הארצית (קוריוז ששמעתי מאורי בן-נון, מנכ"ל חברת החשמל לשעבר, שהיה קודם לכן מנכ"ל מפעלי ים המלח. כאשר החברה יצאה לחפש ספק לתחנת כוח קטנה, 80 מגה-וואט, עבור מפעל המגנזיום שנבנה בערד הוא הגיע לחברה רוסית עם רעיון מקורי במיוחד. לקנות אחת מצוללות האטום הרוסיות, שמרקיבות בנמל מורמונסק מחוסר תקציבי אחזקה, ולהשתמש בכור הגרעיני שנועד במקורו להנעת הצוללת. על פי המקורות הרוסיים, לכור הזה ההספק הדרוש ואת הצוללת לא חייבים לטבול במי ים המלח. אפשר למקם אותה על החוף, למשוך את החשמל למפעל כאילו מדובר בגנרטור רגיל – ואולי גם למכור כרטיסים לקוריוז הטכנולוגי. והמחיר? מחירי חיסול של חלום האימפריה הסובייטית. רק בעיות רישוי מנעו מאורי בן נון להקים דיסנילנד אטומי על חורבות סדום ועמורה).

בחברות שעוסקות במידע ומרוויחות מעיבודו, ההכרה שלצריכת האנרגיה יש משמעות לא מבוטלת על התוצאות העסקיות דורשת מהפך תרבותי. על אף שתוכניות חיסכון באנרגיה, דוגמת Energy Star, אינן חדשות במגזר ה-IT, עד כה התייחסו אליהן כמשהו לא רציני משום שהן מכוונות לצריכת החשמל של תחנות העבודה. ולא ברור למה הזלזול הזה. תחנת עבודה ממוצעת צורכת בשנה למעלה מ-1000 קילוואט-שעה, שעולים לחברה לפחות 100 דולר. שרת קטן צורך לפחות פי 4 יותר (מעצם העובדה שהוא במצב פעיל פי 4 יותר שעות בשנה) ושרתים גדולים צורכים חשמל באלפי דולרים רבים מדי שנה. את חשבון הצריכה הישירה עלינו להכפיל אם רוצים להתחשב גם בגידול הנדרש במיזוג אוויר, תאורת מרכז המחשבים, אתר הגיבוי ובזבוזים אחרים. "פשע אקולוגי" חמור יותר מבוצע מכוח ההתחייבות של מנהלי מערכות מידע לספק "רמות שירות" (SLA) המלוות בקנסות ועונשים אחרים בגין כל תקלת אי-זמינות.

בזבוז חשמל כפוליסת ביטוח

מאחר ובשוק הנוכחי זול יותר לרכוש חומרה עודפת מלשלם קנסות, בחדר שרתים ממוצע תמצאו בין פי 5 לפי 6 יותר שרתים מהנדרשים לאספקת שירות משביע רצון ב-80 אחוז מהזמן. במילים אחרות, ההיגיון הכלכלי שהכתיב את רמות הצטיידות עד כה אומר, שכדאי לשלם את מחיר האנרגיה גם אם הצריכה בפועל גבוהה פי 5 מהדרישה הממוצעת + 2 סטיות תקן סטטיסטי! אף מערכת יצור אחרת לא קיבלה חופש דומה בבזבוז משאבים יקרים.

מצד שני, אף מערכת יצור אחרת לא יכולה לגרום לנזקים בהיקף דומה כאשר היא משותקת. במושגים של ביטוח, הפרמיה העצומה שעסקים מוכנים לשלם כדי למנוע השבתות שירות נובעת מהנזק העצום שיתרחש בכל אירוע ביטוחי. לפחות כך היה המצב כל עוד החשמל היה בזול והזמינות שלו מובטחת. אלא שמצב זה משתנה ממש מעכשיו לעכשיו. החשמל כבר לא זול – ומחירו ממשיך לעלות – והזמינות שלו כבר לא מובטחת. נוצר צורך אמיתי להקטין את הצריכה בחדר השרתים משום שמחיר הפוליסה עבר את סף הכדאיות הכלכלית.

הטרגדיה של הרכוש הקיבוצי

איך עושים את הזה? הבעיה הראשונה בהקשר המחסור האבסולוטי בחשמל היא מה שהכלכלים קוראים "הטרגדיה של הרכוש הקיבוצי" (The Tragedy of The Commons). במקורו הביטוי הזה מתאר את הניצול האנוכי, שלא מתחשב בתוצאות לטווח ארוך, של משאבים ציבוריים, כמו שטחי מרעה ומקווי מים לגידול דגים. בהקשר שלנו הוא מתייחס לכך, שמנקודת השקפה אנוכית לאף אחד לא כדאי להשקיע סכומים משמעותיים בהורדה חד-צדדית של צריכת אנרגיה או הקטנת פליטת מזהמים וגזי חממה. שאחרים יגלו אחריות ציבורית, זו הגישה המקובלת, במיוחד כאשר יש פרסים כלכליים לחסרי האחריות. כדי לאלץ את הגופים הכלכליים לגלות יותר אחריות יש להשתמש בעקרונות הידועים של "מקל וגזר", ואלה דורשים יכולת לבדוק היטב למי מגיע פרס ולמי עונש.

מכאן נובעת האמונה שזו רק שאלה של זמן עד שכל חברות החשמל, גם אלה שמוגנות על ידי מונופול וועד עובדים חזק, יאלצו לספק אנרגיה בתעריפים דיפרנציאליים על פי פרמטרים המשקפים ריאלית את עלויות היצור וההפצה. התעריף ישתנה כפונקציה של השעה והיום בשבוע, על פני עונות השנה ובהתאם למצבים חריגים, כמו גל חום או התקררות מזג האוויר. ואם אמרתי שגם במשק בית ממוצע יש הצדקה להתקנת מונה דיגיטלי – בעסק או במפעל על אחת כמה וכמה. יתר על כן, החל ברמת צריכה לגמרי לא גבוהה כדאי להתקין מערכת בקרה ממוחשבת, שתכניס למשוואת הצריכה גם שיקולים כלל-מערכתיים. לדוגמה, ליצור הפרדת זמן בין השיאים של צריכת חשמל בהפעלת מערכות מידע לבין שיאי מיזוג האוויר. מערכת כזאת, שתשלוט מרכזית בכל מוקדי הצריכה בעסק, תוכל גם לתמחר בדיוק כל אחד מהשירותים הנפרדים – ובכך ליצור תמרוץ לחסכון שנוגד את מנטליות "הרכוש הקיבוצי".

כלכלת שוק האנרגיה

העקרונות שיש ליישם על מנת להשיג חסכון אמיתי באנרגיה הם פשוטים וידועים, משום שכדוגמתם אנו מיישמים בצריכה של כל משאב נדיר אחר:
 חיוב הצרכן במחיר הריאלי של השירות. במקרה שלנו הצרכן הוא התהליך העסקי והמחיר הריאלי של החשמל שהוא צורך נקבע על פי הדרישות שהוא מכתיב בהסכם ה-SLA. מן הראוי שלקוח הדורש קיצור זמן התגובה או שיפור הזמינות יבין כי לשם כך יש צורך לבזבז כמויות הולכות וגדלות של אנרגיה, שמחירה הולך וגדל – וגם עליה חל החוק הכלכלי האכזר של "תועלת שולית פוחתת". אסור להתייחס רק למחירים הממוצעים, אלה שגורמים למסתפקים במועט לסבסד את הבזבזנים. המחיר הריאלי הוא המחיר השולי ורק בו יש תמריץ אמיתי לחסכון.
 מדידה וניטור של הצריכה האמיתית. צריך לפתח דרכים למדוד את צריכת החשמל בנפרד לכל יישום ולכל מחלקה, על מנת שהחיוב ישקף בדיוק את דילמת המחיר-תועלת שניצבת לפני כל מקבל החלטות. רצוי להימנע ככל האפשר מ"עלויות נומינליות", המבטאות בעצם בורות לגבי המחיר האמיתי וייאוש מדרכים להקטנת העלות.
 קביעת יעדים והצגה מתמדת של עמידה בהם. חסכון באנרגיה יכול להיות עוד ממד במטריצת מדדי הביצוע, ה-KPI. ללא יעדים מאתגרים ספק אם מישהו יטרח לעשות מהלכים משמעותיים לשיפור המצב הקיים. ואת העמידה ביעדים האלה צריך להציג על Dashboard, רצוי במקום שכל העובדים יכולים לראות את המצב ולהטמיע את הרעיון שההנהלה באמת מתייחסת ברצינות לנושא.
 מכסות וסחר בעודפים. באנגלית מוכר הביטוי "Caps & Trades" כמכשיר לצמצום פליטת מזהמים וגזי חממה באמצעות תמריצים כלכליים. המכסות (Caps) נקבעות מראש על פי נתונים היסטוריים – במקרה שלנו המכסה תקבע את סך כל האנרגיה המוקצית לתהליך עסקי מסוים בפרק זמן נתון (חודש, שנה) ואת שיאי הצריכה הרגעית. חריגה ממכסה תחייב את הצרכן בקנסות גבוהים, אפילו גבוהים מאוד, אך יתאפשר לו לרכוש "במחיר השוק" את עודפי המכסה של צרכנים חסכניים יותר. למרות שמדובר ב"משחק סכום אפס", נוצר תמריץ חזק לחסוך, תמריץ שמתחזק והולך ככל שהעודפים מתמעטים ומחיר השוק גדל.

סדקים בחומת ההתנגדות למיסוי פחמן

אף אחד לא יודע באמת מה יהיה מחיר החשמל בעוד שנתיים, 5 שנים או עשר. מעטים חשבו לפני 5 שנים שחבית נפט גולמי תעלה 100 דולר ועוד פחות ידעו איך להתכונן למצב. למרות שמחיר החשמל בישראל מבודד במידת מה ממחיר הדלק הנוזלי, משום שעיקר האספקה מגיע מתחנות פחם, אי אפשר לבודד את שני השווקים לחלוטין. גם פחם כורים ומובילים בסיוע מכונות שצורכים דלק נוזלי – ובנוסף שוק הפחם מושפע מהנטייה של חברות חשמל לעבור לחומרים זולים יותר כאשר מחיר הנפט עולה. ונוסף על כך צריך לקחת את האפשרות הריאלית מאוד של הנהגת "מיסוי CO2", כחלק ממהלך עולמי למניעת פליטת גזי חממה. אומנם האמריקאים והסינים בולמים כל מהלך אפקטיבי בכיוון הזה, אבל אפילו בארצות האלה רואים כבר סדקים בחומה. גם ישראל תידרש במוקדם או במאוחר לתרום את חלקה למאמץ והמקום הראשון בו יתמקד המאמץ הוא בתחנות הפחם. אלה, כידוע, נחשבות למזהמות הגרועות ביותר וגם אם יתברר שלא כך, את התדמית כידוע קשה לשנות.

דוגמה לתדמית לא מוצדקת שדבקה בתעשייה ללא יכולת תיקון המעוות היא האמונה הרווחת, שאנרגיה גרעינית מהווה סיכון בלתי נסבל לאנושות. כל העובדות מצביעות על כך שמדובר במיתוסים מזיקים. מיתוסים, משום שתאונות בכורים גרעיניים הן נדירות ביותר ובדרך כלל הנזק שלהן ממש שולי. למעשה היו שתי תאונות רציניות שגרמו לתדמית השלילית, האחת ב- Three Mile Island בארה"ב והשנייה בצ'רנוביל, אוקרינה, אז חלק מברית המועצות. בתאונה האמריקאית הושמדה למעשה יחידת ההפקה (היתוך ליבת הכור ופריצת מיכל הלחץ) אבל ללא נזק אנושי או סביבתי חמור. הנזק הכספי היה גדול, למעלה ממיליארד דולר, אבל לא בלתי-נסבל לתעשייה שמגלגלת טריליונים רבים. האירוע בצ'רנוביל ספק אם אפשר לקרוא לו תאונה, משום שהוא היה יזום והתרחש בשל חוסר אחריות משווע, קרימינלי. מותר להניח כי אירועים כאלה לא יחזרו, ולו רק משום שהסוג הזה של כורים יוצא משימוש. לעומת זאת, מומחים מעריכים כי בכל שנה מתים בטרם עת ב-25,000 בני אדם כתוצאה מזיהומי אוויר הנפלטים מארובות תחנות כוח קונבנציונליות (יותר ממספר המתים מזיהומי קרינה כתוצאה מאירוע צ'רנוביל ב-20 השנים הראשונות). אם המספר הזה נכון, אזי אפשר לומר כי מאז התאונות הגרעיניות הנ"ל כחצי מיליון אנשים מתו בשל ההתעקשות ליצר חשמל בתחנות כוח לא-גרעיניות, בעיקר תחנות פחם. ואף על פי כן, הירוקים למיניהם לא יקבלו את האנרגיה הגרעינית כפתרון – בוודאי שלא בעתיד הקרוב.

מתווה של תוכנית שיפורים כמותית

נחזור לנושא צריכת החשמל במערכת המידע. אם ניישם על תוכנית החיסכון את המתודות הקלאסיות של ניהול סעיפי הוצאה, צריך להתחיל במדידת המצב ההתחלתי, נקודת המוצא העכשווית למהלך השיפורים. הדרך הנכונה לעשות זאת היא באמצעות דגימה של הצריכה בפועל בכל נקודת חשמל המספקת אנרגיה לאיזשהו רכיב ממערכת המידע. יש התקנים לא יקרים שעושים זאת, אבל לא צריך מדיד נפרד לכל רכיב, כל עוד אפשר להפריד בין השימוש של ה-IT לשימוש אחר. כמו כן אפשר להסתפק בתקופת דגימה קצרה יחסית, למשל שבוע, ואחר כך להעביר את ההתקנים לנקודות אחרות. ברור שמאמץ כזה דורש הקצאת כוח אדם שלא לכל עסק יש, בנוסף לרכישת ציוד המדידה. בארה"ב יש ספקי שירות שמוכנים לעשות את העבודה עבורכם, אך בישראל ההתמחות הזאת עדיין בחיתוליה. לחילופין, ובמחיר חוסר דיוק משמעותי, אפשר להעריך את צריכת החשמל על פי קריטריונים "נומינליים". לדוגמה, מנהל מערכות המידע יכול לקבל ממערכת ניהול הנכסים שלו (ה-Assets Manager) נתונים מספריים מדויקים על:
 מספר המעבדים (CPU) בתחנות העבודה
 מספר הצגים מסוג CRT ומסוג LCD
 מספר המעבדים בשרתים
 מספר המדפסות, בחלוקת משנה לשלוש קטגוריות: אישיות, קבוצתיות ומחלקתיות
 מספר הנתבים ומספר המתגים ברשת האחסון
וכדומה. לכל אחד מהסוגים האלה אפשר ליחס ערך צריכת אנרגיה ממוצע והערכה של מספר שעות עבודה שנתיות. למשל, לכל CPU בתחנת עבודה אפשר לשייך הספק של 200 וואט בשעות העבודה (זה כולל גם את צריכת החשמל של הזיכרון והדיסק המקומי) ו-50 וואט בשעות Standby. הצריכה השנתית תהייה בהנחות אלה: 200×2,500 + 50×6,000 = 800 kWh. בצורה דומה, צג CRT יוערך כצרכן של 300 kWh לשנה, מדפסת קבוצתית 600 kWh וכדומה. החישוב יכול להסתבך אם רוצים להקפיד על דיוק, אך אפשר גם להשתמש ב"חוק בוהן" פשוט: קחו את ההספק הנומינלי בוואטים בזמן עבודה על פי מפרט היצרן והכפילו אותו ב-4 כדי לקבל הערכת צריכה שנתית בקילוואט-שעה.

גיליון אלקטרוני פשוט

בשלב השני יחסו כל רכיב כזה לתהליך או לתהליכים שהוא משרת. בדרך כלל תצטרכו לחלק את הצריכה באופן יחסי בין מספר תהליכים ולחייב מחלקות שונות בגין העלות. שוב, המידע הנמצא במערכת ניהול ה-IT יכול לפשט מאוד את החשבון – ובכל מקרה עליכם לחלץ את הנתונים האלה לצורך העמסת עלויות תשתית כחלק מההתחשבנות הכללית בין מחלקות בתוך הארגון. עכשיו קבלתם מטריצה דו-ממדית (למשל טבלת אקסל) בה ציר אחד (השורות) מפרט את כל משאבי ה-IT בארגון והציר השני (העמודות) את כל הלקוחות שלהם. בעזרת כמה פונקציות פשוטות הזמינות בתוכנת הגיליון האלקטרוני תוכלו למלא את הטבלה אוטומטית, אחרי שתכניסו את הנתונים הבסיסיים: צריכת החשמל הנומינלית לכל משאב והתפלגות הצריכה של שירותיו. בשורה התחתונה יופיע מספר המסכם את עלויות האנרגיה הנזקפות לכל מחלקה בגין שירותי IT.

המספר הזה הוא המכסה הנוכחית של כל מחלקה, קו הבסיס ממנו כל שיפור נזקף כהכנסה וכל חריגה מלווה בקנס. סכומי הכסף הנחסכים והיקף הקנסות חייבים להתפרסם, לפחות אחת לחודש, כדי לתמרץ את כולם – וגם כדי לשמש בסיס להתייעלות תקציבית בעתיד. לדוגמה, הודות למידע הזה מנהל ה-IT יצליח לשכנע את מנהלי המחלקות לממן התקנת מערכות מרכזיות להקטנת צריכת החשמל בתחנות העבודה, נושא בעייתי שקשה מאוד לטפל בו מקומית. ניתן היום (למעשה מזה זמן רב) לרכוש "תחנות עבודה מנוהלות", שהן מחשבי PC סטנדרטיים אותם ניתן להדליק ולכבות מרחוק, באמצעות הוראות ממרכז השליטה המועברות ברשת הארגונית. בצורה דומה אפשר לשכנע את מנהלי המחלקות למזער את השימוש במדפסות אישיות לטובת מרכזי הדפסה מחלקתיים יעילים הרבה יותר. וגם ההנהלה הראשית תשתכנע בקלות מהרציונליזציה למהלכי איחוד שרתים (Consolidation) ווירטואליזציה, אחרי שה-CIO יציג את עמדתו בטבלאות Excel במקום בנפנוף ידיים וקול ניחר.

תפקיד חדש למנהל ה-IT

בארגונים המעטים בהם התהליך המתואר לעיל בוצע בפועל, נצפתה תוצאה מעניינת: מנהל מערכות המידע קיבל סמכויות אופרטיביות כ"מנהל צריכת האנרגיה" בארגון. ברור שלא כולם שמחו לקלוט את תפוח האדמה החם הזה, במיוחד אם למנמ"ר אין הרבה סימפטיה לשאלות של הנדסת חשמל ותחזוקת חומרה. אך לאחר תקופת הסתגלות התברר שתפוח האדמה מתקרר ונעשה אכיל יותר ככל שצוברים ניסיון. במספר מרכזי מחשוב מתקדמים כבר פותחו מערכות ניטור מרחוק שמסוגלות לשלוט בכל קו חשמלי היוצא מארון החלוקה המרכזי, ותוכנות ניהול מתוחכמות שמאזנות את הצריכה כדי למנוע Peak-ים יקרים. לדוגמה, המערכת המרכזית מדליקה את תחנות העבודה השולחניות בהדרגה, לפני שהעובדים מגיעים בבוקר, כדי למנוע את העומסים האופייניים לשעת ההתחלה וסיום יום העבודה. מערכות אחרות מזהות Hot-Spots במקום שחלון נשאר פתוח ביום חמסין או בסערת שלג, על פי צריכת מיזוג אוויר חריגה שנמדדת בחדר הפרוץ. במספר מקומות אפילו הגמישו את דרישות הקירור של חדר השרתים, אחרי שהתברר כי לא נגרם נזק מכך שמרשים לטמפרטורה להשתנות בכמה מעלות מסביב לנקודה הרצויה. למשל, בשעות של צריכה מועטה ותעריף נמוך מקררים את החדר ל-16 עד 18 מעלות, ובמהלך היום מרשים לטמפרטורה לעלות עד 26 או 28 מעלות בלי להכניס את המערכת ללחץ. החיסכון בעלויות אנרגיה יכול להגיע ל-20 אחוז ואף יותר – בלי לשנות מהותית את כמות המשאבים העומדים לשימוש הלקוחות בכל רגע נתון. הרבה כסף.

בחדר השרתים עצמו אפשר לחסוך יותר מ-20 אחוז נוספים על ידי מעבר מפלטפורמות בזבזניות לשרתים המבוססים על טכנולוגיות חדשות, דוגמת אלה שהוטמעו במעבדי Core2 של אינטל, ושימוש בטכנולוגית תוכנה מתקדמות דוגמת וירטואליזציה. השיפורים בחומרה כבר מספקים שיפור בפקטור של 1:4 בצריכת האנרגיה של כל תהליך ריצת קוד (Tread). וירטואליזציה מנצלת טוב יותר את המעבדים הקיימים בשרתים וכך קטן הצורך באחזקת מספר גדול של שרתים במצב המתנה (Standby), מוכנים לטיפול בשיאי דרישה נדירים. כאשר מסכמים את שני הגורמים אפשר לראות איך הצריכה להזנת השרתים עצמם יורדת לסביבות 30-20 אחוז מהערכים ההיסטוריים. עכשיו נשאר רק לפתח פתרונות אפקטיביים להורדת צריכת האנרגיה במערכות האחסון והתקשורת, כדי לחתוך את הבזבוז ממש "עד העצם".

לקחת אחריות ולהוביל

אבל "כל מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד", כמאמר היו"ר בספרו הקטן והאדום, ולפני שנמשיך בהבעת משאלות כדאי לממש את מה שאפשרי כבר עכשיו. והחיסכון הריאלי בזמן הקצר מבוסס על שתי הרגליים שמאמר זה עסק בהן:
 מיסוד מערכת ניהולית לניטור, ניהול, חיוב ומסחור הקצאות אנרגיה על פי יישומים ומחלקות כחלק בלתי נפרד מתרבות ה-SLA הארגונית
 האצת הקליטה של טכנולוגיות חומרה ותוכנה התומכות בחסכון, הן ברמת השרת היחיד והן ברמת הניצול המערכתי שלו.

ארגוני IT מעצם היותם חלוצי הטכנולוגיה, צריכים לקחת על עצמם את ההובלה של מהלכים אלה. כדאי להם להוביל במקום להיות מובלים על ידי התפתחויות שאין להם שליטה עליהן. בסופו של דבר, מנהלי IT אמורים להיות אחראים יותר מהפוליטיקאי הממוצע.

עשר שנים, והמהפכה מאחורינו. רק עשר שנים נדרשו לטכנולוגיה הדיגיטלית כדי לשלוח את הפילם לארכיון ואת מצלמת הפילם למוזיאון המדע. עוד בשנת 1997 אפילו מקצוענים התייחסו למצלמות דיגיטליות כאל קוריוז, שמקומו לא יכירנו בידיים של "צלם רציני". והאמת, המצלמות שצצו במחצית שנות ה-90' כפטריות אחרי גשם היו "צעצועים" בכל פרמטר רלוונטי לאיכות פוטוגרפית. וכרגיל, העולם נחלק לשני מחנות – שמרנים מול מהפכנים – שרואים את המציאות בשני מצבים קיצוניים של עדשת הזום. השמרנים הם אלופי המאקרו. הם רואים רק מה שנמצא ממש צמוד לאף ומסרבים להאמין שהאופק רחוק ופתוח. ולעומתם המהפכנים מסרבים לראות את הפגמים הבולטים במה שנמצא כאן ועכשיו – משום שהחזון לוקח אותם הרבה מעבר לאופקים העכשוויים. התבונה, למצוא את המקום באמצע ולזהות את התסריט הריאליסטי, היא נדירה תמיד ובכל נושא. ובכל זאת, רק עשר שנים נדרשו כדי שכולם יאלצו להודות בניצחון המהפכה. איזה מהפכה נחמדה ואיזה ניצחון מתוק.

שבירת אקסיומות: לקח לעתיד

בדרך נשברו כמה דוגמות שמרניות, שלא מעט "מומחים" ומכתיבי דעת קהל קידשו ברבים כאקסיומות שלא דורשות הוכחה. כדאי להיזכר בהן ולו רק כדי ללמוד לקח ולא לחזור על השגיאות בעתיד, כאשר טכנולוגיות חדשות אחרות תעמודנה למבחן:
 טכנולוגיה דיגיטלית לעולם לא תספק את האבחנה שיש לפילם "אנלוגי". המושג הטכני הרלוונטי הוא "הפרדה" ולא "אבחנה" ובפילם הוא נקבע על פי עדינות גרגירי האמולסיה שמצפה את הבסיס הפלסטי. כדי להשיג הפרדה גבוהה יש צורך בגרגירים דקים במיוחד (Grain מאוד עדין) ולמרות שהמחיר הוא רגישות נמוכה (נמדדת ביחידות ISO מתחת ל-100) לכאורה אין גבול לכושר ההפרדה של פילם. "פיקסל" יכול להיות בגודל של מולקולה אחת. במצלמה דיגיטלית יכולת ההפרדה מוגבלת על ידי האבחנה, כלומר מספר הפיקסלים שממלאים את התמונה, וכל פיקסל מוגדר על ידי תא חישה זעיר הכולל דיודה רגישה לאור, קבל לאחסון מטען חשמלי וטרנזיסטור אחד לפחות באמצעותו פורקים את המטען לממיר ADC בו הוא נדגם דיגיטאליות. ברור שמבנה כזה חייב להיות גדול יותר ממולקולה אחת ולכן האבחנה של חיישן אלקטרוני חייבת ליפול מההפרדה של פילם כימי. הוספת פיקסלים לצורך שיפור האבחנה גוררת באופן בלתי נמנע הגדלת שבב החיישן – ואיתו זינוק במחיר. לפני עשר שנים אף אחד לא האמין שנוכל לקבל 10 מיליון פיקסלים במצלמת "כוון ולחץ" שמחירה מאתיים דולר או אף פחות.
 טכנולוגיה דיגיטלית לעולם לא תוכל להתחרות במחיר של מצלמת פילם. הנימוק שתומך בטענה זו הוא באמת "אקסיומטי". מצלמה דיגיטלית כוללת כמעט את כל מה שיש באחותה ה"אנלוגית" (למעט התקן הנעת הפילם) ובנוסף צריך לצייד אותה במערכת אלקטרו-אופטית יקרה, בממיר ADC, במעבד אותות, בזיכרון דיגיטלי ובממשקים למחשב ולמדפסת. השגיאה הלוגית אינה בעצם הטענה שמצלמה דיגיטלית תהיה יקרה יותר, אלא בקביעה שהציבור הרחב לא יסכים לשלם יותר. ההיסטוריה הוכיחה כי אם מכסים את הטכנולוגיה במעטה של שימושיות, גם חובבים נטולי יומרות ימשיכו לקנות מצלמות יקרות.
 טכנולוגיה "משבשת סטאטוס קוו" (Disruptive) בהכרח תסלק מהשוק את ה"דינוזאורים" ויתחיל עידן חדש של יצרנים מדור המהפכה. אמנם נכון, ברשימת הספקים של מצלמות דיגיטליות אנו מוצאים היום מותגים לא מסורתיים, כמו HP וסוני, אבל אלה תופסים מקום שולי ביחס למעצמות הצילום הקונבנציונלי, כמו Nikon ו-Canon. המשקיפים ציפו בעבר לפריחה של עשרות מותגים חדשים, אחרי שחברות מענף האלקטרוניקה, כמו Epson וטושיבה, ניסו את כוחן ביצור מצלמות דיגיטליות. בפועל, מספר היצרנים אפילו הצטמצם אחרי שחברות כמו קוניקה ומינולטה הרימו ידיים ויצאו מהמשחק.
 צפויים שינויים דרמטיים במבנה של מצלמות אחרי שהפילם כבר לא מכתיב את הצורה. אז ראינו כל מיני כל מיני ניסיונות לא מוצלחים להמציא ארגונומיה חדשה – אבל אחרי עשור המעצבים המהפכניים התכנסו בחזרה לנקודת המוצא. רוב המצלמות המשווקות היום נראות די דומות למצלמות פילם קלאסיות. הפרמטר היחיד שעבר שינוי מהותי הוא העובי. המצלמות הדיגיטליות יכולות להיות דקות יותר, במיוחד אלה שנופלות בהגדרה "כוון ולחץ", משום שהן מצוידות במערכת אופטית קומפקטית מאוד. והקומפקטיזציה מתאפשרת מכך ששבב חיישן הצילום (ה-CCD או ה-CMOS) קטן בהרבה משטח לכידת התמונה בפילם (36×24 מ"מ במצלמות פילם 35 מ"מ).
 מי צריך מצלמות Stills, כאשר העולם הולך על וידיאו? מתברר שמצלמות וידיאו אינן מהוות תחרות למצלמות Stills (וגם לא ההיפך), למרות שחלקן מסוגלות לצלם תמונה "עומדת" באבחנה גבוהה – ומצלמות Stills רבות יכולות לצלם סרט וידאו לא רע בכלל.

הלקוח הממוצע לא אוהב מהפכות

התמונה המסתמנת מהניתוח ההיסטורי היא, שטכנולוגיה חדשה יכולה להשתלט במהירות על תחום עסקי מרכזי ולדחוק לשוליים את הטכנולוגיות המסורתיות – אם רק "האריזה" הותאמה היטב לעולם המושגים, להרגלי השימוש ולאורחות החיים המסורתיים של ה-Mainstream. כל הממציאים, היזמים, המשקיפים והפרשנים אוהבים לדבר על מהפכות, אבל הלקוח הממוצע חושב אחרת. הוא מוכן להתנסות במוצרים חדשים, בתנאי שהם שימושיים עבורו "ישר מהקופסה" ואינם דורשים תקופת לימוד והסתגלות. ודווקא האספקטים הפשוטים, החיצוניים, כמו מבנה פיזי וצורת תפעול, הם שיקבעו האם הוא יאמץ את הטכנולוגיה או ידחה אותה.

במשך העשור ראינו התפתחות מדהימה בצילום דיגיטלי – הרבה מעבר למה שאפילו האופטימיסטים ביותר חשבו שנצליח להשיג – וגם סקרנו מעגל. שתי המגמות המרכזיות בעיצוב מצלמות דיגיטליות היום די חופפות לשתי המגמות ששלטו בשוק המצלמות האנלוגיות כאשר אלה היו בשיא הצלחתן: מצד אחד קומפקטיזציה של מצלמות "כוון ולחץ", תוך דגש על נוחות בשימוש והבטחת תוצאות בהחלט סבירות מבחינה איכותית גם בידיים של חסרי כל ניסיון; ומצד שני מצלמות רפלקס (SLR) משוכללות להפליא, שמסוגלות לספק כל תוצאה שצלם מקצועי יכול לבקש.

לאן נעלם ה-Mid-Market המסורתי?

הסקירה הנוכחית עוסקת בסוג השני, מצלמות SLR דיגיטליות, שהחליפו בשנים האחרונות כמעט לגמרי את מה שהיה עד לא מזמן קטגורית ה-Mainstream: מצלמות איכות מונוליתיות (כלומר גוף ועדשות ביחידה אחת) עם יכולות מתקדמות מבחינת שליטה ידנית – תוך פשרה סבירה מבחינת ממדים, נוחיות בהפעלה, מחיר ויכולת כוללת. מהקטגוריה הזאת שרדו רק דגמים מעטים יחסית תחת הכותרת Super Zoom, שבעצם הגדרתה שמה את הדגש על טווח שינוי אורך המוקד. הקיטוב נוצר, על פי היצרנים, כתוצאה מהתמוססות ה-Mid-Market. וזו התרחשה, שוב בניגוד לאחת האקסיומות המופרכות של הענף, כתוצאה מההצלחה המרשימה של מצלמות קומפקטיות ואולטרה-קומפקטיות לספק איכויות מפתיעות למרות השימוש באופטיקה "מכווצת" וחיישנים זעירים. הרוב המכריע של חובבים ניצל את ההזדמנות כדי לעבור למצלמות שנכנסות לכיס, עמידות בתלאות של טיולים ושורדות טיפול חקרני באצבעות של זאטוטים דיגיטליים – ועם זאת מספקות איכות ראויה להדפסה בכל גודל עד 30×20 ס"מ.

המיעוט, החובבים שמעולם לא הסתפקו בפחות מהטוב ביותר, ניצלו את ירידת המחירים הדרסטית כדי לחזור לאהבת נעוריהם, מצלמת הרפלקס. וכך היום, כמו לפני עשור, החובב הרציני והצלם המקצועי ניכרים במצלמת ה-SLR המסיבית (יחסית) המשתלשלת מכתפם ותרמיל העדשות להחלפה שמתערסל מצד לצד לרוחב בטנם. באופן מסורתי מצלמות "רפלקס" מאפשרות לכוון את שדה הצילום דרך העדשה הראשית עצמה, בניגוד למצלמות פשוטות יותר בהן העינית מציצה על העולם דרך חלון נפרד. המבט דרך העדשה הראשית (אנו מתייחסים ל-SLR בתור "רפלקס". ראשית התיבות אומרים Single Lens Reflex כדי לבדל אותן ממצלמות בהן יש מערכת אופטית מקבילה עבור הכיוון) שם את עין הצלם במקום החיישן ומבטיח בכך כי What You See is What You Get – אם כי בצילום שום דבר לא באמת מובטח. פרופיל הרגישות הכרומטית של העין שונה מהותית מהתכונות של הפילטרים שמקנים לחיישן יכולת האבחנה בין צבעים, ותכונות רבות של התפיסה הויזואלית נקבעות במוח, לא בעין. אך, לפחות, דרך העדשה אפשר לשפוט את חדות המיקוד, את עומק השדה, ובעזרת מד-אור אפשר גם לוודא כי החשיפה תותאם לתאורה באזור המבוקש. וכמובן, מנגנון הרפלקס מאפשר להחליף עדשות ולשנות את אורך המוקד (ה-Zoom) תוך צפייה בשינויים הנגרמים בשדה הצילום כתוצאה משינוי זווית הפתיחה (שמתרחבת ככל שהמוקד מתקצר).

כשהפילם היה מצלולואיד והצלמים מפלדה

בעבר הרחוק תכונות אלה נחשבו כחלום. בשנות ה-50' עדיין השתמשו מרבית הצלמים, גם המקצועיים, במצלמות הרבה יותר פשוטות. החלפת עדשות הייתה אפשרית רק בדגמים היקרים מאוד – וגם אז לא שמעתם את המילה Zoom במשמעות של שינוי רצוף באורך המוקד. מדידת מרחק נעשתה, שוב רק במצלמות האיכותיות ביותר, על ידי "פרלקסה". כלומר, שילוב של שתי תמונות משני חלונות אופטיים בעינית אחת. הטנקיסטים הוותיקים יכולים לזהות את העיקרון שהיה בשימוש למדידת טווחים לכוונת התותח (גם על המשחתות הישנות היו מדי טווח המבוססים על פרלקסה והאסטרונומים עדיין משתמשים בעיקרון כדי למדוד מרחק לכוכבים במרחקים לא גדולים). מדידת עוצמת האור נעשתה בדרך כלל באזור הצילום, באמצעות פוטומטר אותו החזיק עוזר הצלם בזמן שהאומן עצמו כיוון את האורות והמבזקים. למצלמות פשוטות לא היו מד מרחק ומד אור, העדשות היו בעלות מפתח זעיר (3.5/f או פחות), וקביעת מהירות התריס הביעה משאלה יותר מפקודה. התוצאה: מרבית תמונות החטף (Snap Shot) של מרבית החובבים לא היו שוות את מחיר נייר ההדפסה. לעומת זאת, בידיים של אומן או מקצוען גם מצלמה "פשוטה" הצליחה להפיק תמונות עוצרות נשימה. כי בשורה התחתונה, אחרי כל הכיוונים והמדידות, מי שקובעת את הערך האומנותי היא עין האומן ומי שקובעת את האיכות הטכנית היא העדשה נטו.

מצלמות הרפלקס פרצו לתודעת השוק בשנות ה-60', פחות או יותר במקביל לתזוזת מרכז הכובד של יצור המצלמות מגרמניה ליפן. דעה קדומה רווחה אז, שהיפנים היו צריכים להעתיק את האופטיקה הגרמנית והצלחתם מבוססת בלבדית על שכר עבודה נמוך. זה לגמרי לא נכון. הרבה לפני מלחמת העולם השנייה הוכיחו היפנים יכולת מדהימה ליצר מערכות אופטיות באיכות עילאית. הצי האמריקאי במערכות האוקיינוס השקט למד בדרך הקשה שהאופטיקה על אוניות הקיסר מדויקת ואמינה יותר ממה שהדוד סם מסוגל לנפק. בשנות ה-60' המאוחרות הצליחו היצרנים היפנים להביא את מצלמת הרפלקס להישג ידו של כל חובב רציני – לפחות כל חובב שהיה מוכן לשלם כ-200 דולר (בערכים של שנות ה-60', שווה ערך לפי 4 עד פי 6 היום, לאחר תיקוני אינפלציה) עבור גוף + עדשה סטנדרטית.

פריצת הסכרים של פיתוח העדשות

מהרגע שמצלמת הרפלקס אפשרה להתאים את העדשה לדרישות של הצלם בכל סיטואציה, נפתח הסכר לפרץ אדיר של יצירתיות בפיתוח עדשות. תוך זמן קצר הוצפו הצלמים באינספור אפשרויות, החל בטלסקופים ארוכי מוקד וכלה בעיני הדג הרחבות, ברמות איכות שונות ובספקטרום רחב של מחירים. תוך זמן קצר הפכה התעשייה המכנית שכוחה ביצור גוף המצלמה לנושאת הכלים של התעשייה האופטית העוסקת ביצור העדשות – ואז החלה הנסיקה של המותגים היפניים "הקלאסיים". אלה סיפקו איכויות אופטיות שהאחרים לא הצליחו להעתיק, איכויות המבטאות במזעור עיוותים גיאומטריים, מניעת אברציות כרומטיות, דיוק וחדות גם במפתחי עדשה גדולים, ובעיקר בעדשות Zoom בעלות טווח עבודה עצום. צלמים מקצועיים וליגת העל של החובבים הצטיידו באוספי עדשות יקרות, חלקן יקרות עד להחריד, שגימדו בערכן את ההשקעה בגוף המצלמה. למעשה נוצרה "מודולריזציה" של המצלמה והמקצוענים התחילו להשתמש במספר גופים ובמספר עדשות בקומבינציות שונות על פי הצורך. כאשר החלה המהפכה הדיגיטלית נעשה ברור כי את הגוף יאלצו להחליף, אבל מה יעשה באוספי העדשות?

הדילמה הזאת הביאה לכך שקטגורית Digital-SLR התחילה "גבוה", מעוצבת על פי הדרישות של מקצוענים ומתומחרת על ידי Kodak (רק האלקטרו-אופטיקה אמריקאית. את הגוף והאופטיקה קודאק קנתה מקנון ביפן) במחיר הכניסה הזניח של 12,000 דולר. לא הרבה פתחו את הארנק, למרות שהמפרט – כולל חיישן של 6.1 מגה-פיקסל – הדהים את העולם. באותה שנה (1997) מצלמות דיגיטליות רגילות כללו בין 0.5 ל-1.5 מגה-פיקסל, כך שהחיישן המקצועי הציע אבחנה גבוהה בין פי 4 לפי 12 ביחס למקובל בשוק. רק ב-1999 שברה Nikon את האגדה, שמצלמה מקצועית צריכה לעלות כמו מכונית משפחתית, כאשר היא הוציאה לשוק את D1. למצלמה המהפכנית היה CCD בגודל Full Frame (כלומר, בערך 36×24 מ"מ) עם אבחנה של 2.74 מיליון פיקסלים (לא הרבה, אבל כל פיקסל – פיקסל), הברגת העדשות התאימה למה שנחשב על ידי רוב המקצוענים כ"בררת המחדל" של מצלמות רפלקס 35 מ"מ, ואפילו המחיר היה מתוק: רק 5,000 דולר (לא כולל עדשות). קנון, היריבה המסורתית של Nikon על הבכורה בשוק ה-SLR (לפחות בכמויות) מיהרה להגיב עם דגם EOS-30D. וכך התחיל מאבק איתנים, שרוב החברות הקטנות יותר לא הצליחו לעמוד בו, אבל הלקוחות נהנו מכל רגע. תחרות כזאת גורמת לאיכות לנסוק ולמחיר לצלול – וכאשר מדובר בשתי היפניות האלה, הנסיקה יכולה להגיע גבוה מאוד. באמת לסטרטוספרה.

עדכונים מליגת האלופות

לדוגמה, לאחרונה שחררה Canon את המהדורה השלישית של מצלמת המקצוענים במשפחת EOS. דגם EOS-1Ds Mark III לא נועד למי שעדיין מוטרד מעניינים שוליים כמו תשלומי משכנתא וחוגים לילדים, משום שתג המחיר מבהיל באמת: 10,500 דולרים טבין ותקילין (בהנחה שהדולר לא ירד והמחיר לא עלה מאז שבדקנו אותו). בתמורה אתם מקבלים למעלה מ-21 מיליון פיקסלים, עיבוד תמונה ב- 14 סיביות לכל צבע (16 אלף דרגות כהות), מרעד אולטרה-סאונד לסילוק אבק מהחיישן, מדידת אור ב-63 אזורים, ממשק USB 2.0 בנוסף ל-FireWire והכל במארז ששוקל (ללא עדשות, עם סוללה) 1.4 ק"ג.

מול המצלמה הזאת מציבה ניקון את דגם D3, שמסתפק ב-12.1 מיליון פיקסלים, עבורו לא הצלחנו לקבל מחיר. לדברי מומחי הצילום של ניקון, אין משמעות מעשית להבדל במספר הפיקסלים ולעומת זאת חשוב הגודל של כל פיקסל על החיישן עצמו. בממד הזה, שלהם גדול יותר. הגדלת הפיקסלים משפרת את הרגישות, שבמצלמה של ניקון מגיעה ל-ISO 6400 (אפשר גם להכפיל את הרגישות פי 4 על חשבון הגדלת הרעש האלקטרוני). גם כאן עיבוד התמונה נעשה ב-14 סיביות לכל ערוץ צבע, באמצעות מעבד האותות הייחודי Expeed. לדברי Nikon המצלמה שלהם מהירה במיוחד: רק 12 אלפיות שנייה מההדלקה לצילום הראשון, השהייה בין הלחיצה לצילום רק 41 מילישנייה וצילום רצוף בקצב של 11 תמונות לשנייה. למרות שצלמים מקצועיים מעדיפים לנעוץ מבט דרך העינית, יש ל-D1 גם צג LCD בגודל 3 אינטש, שמציג תמונה "חייה" (כלומר מתעדכנת ברציפות) של שדה הצילום.

מצלמות חובבים מתקדמים

לא נאריך יותר בתיאור המצלמות המקצועיות, משום שקהל היעד שלהן ממילא יקבע את העדפותיו על פי העדשות שכבר נמצאות בנרתיק או במזוודה המרופדת. ועבור מתחילים המצלמות האלה כנראה יקרות מדי. מצד שני, הפעם נוותר בסקירה על השתתפותן של מצלמות "רמת הכניסה", דוגמת Canon 400D ו-Nikon D50, אותן סקרנו בעבר. אלה מצלמות אטרקטיביות מאוד, זמינות (כולל עדשות Kit) במחירים מתחת לאלף דולר, שממש מזמינות את החובב הרציני לעשות את הצעד הגדול ל-Digital SLR. הסקירה הפעם מוקדשת לרובד גבוה יותר של דרישות, שבעולם מתייחסים אליו בתור "חובבים-מתקדמים" או "חצי מקצוענים". אבל המפיצים בישראל נעלבים מהתיאור הזה ומתעקשים שמדובר במצלמות "מקצועיות" לכל דבר ועניין. שיהיה. (על פי ההגדרות שלנו, מצלמות "מקצועיות" בנויות לעבודה מאומצת, בתנאי שטח קשוחים, יום אחר יום בלי לאכזב אף פעם. הגדרה זו דורשת מבנה חזק במיוחד – ולכן כבד יחסית – מהירות וכמות גדולה של זיכרון, מגוון צורות להעברת התמונות – כולל בשידור אלחוטי – ועיבודים מתקדמים בתוך המצלמה עוד לפני שהתמונה משודרת למחשב.)

Canon EOS-40D

המצלמה שמחליפה את EOS-30D היא תוצאה של פיתוח מתון ולא פרי מהפך סוער. היא שומרת על כל התכונות הטובות של אחת מהמצלמות הקלאסיות בהיסטוריה הקצרה של רפלקס דיגיטלי, ועם זאת היא מראה שיפורים ממשיים בכל מקום, החל בחיישן וכלה במארז הארגונומי. יש לה אבחנה של 10.1 מגה-פיקסל על חיישן CMOS בגודל 22.2×14.8 מ"מ. כאשר תשתמשו בעדשות סטנדרטיות של המשפחה, הדחיסה האופטית מקטינה את התמונה בפקטור של 1:1.6 ובאותו יחס צריך להכפיל את אורך המוקד כדי לקבל את זווית הפתיחה. הדור החדש של חיישני CMOS מספק טווח דינמי גדול, חופש יחסי מרעשים ודיוק כרומטי מרשים. את התמונה מעבדת המצלמה ב-14 סיביות ומותר לצלם בביטחון גם ברגישות גבוהה מאוד של ISO 3200. את שדה הצילום אפשר לראות גם בתצוגה חייה על מסך LCD בגודל 3 אינטש, אך צלמים קפדניים לא יסתפקו באבחנה של 230,000 פיקסלים לצורך מיקוד ידני. המיקוד האוטומטי מודד את החדות ב-9 נקודות והמבזק מקבל נתוני מרחק מהעדשה לצורך חישוב העוצמה. אין הרבה מה להתלונן על החסרונות הזעירים שיש לדגם הזה בהשוואה ל"ספינת הדגל" של משפחת EOS. כי בסך הכל, במחיר של דגם 1DS Mark III תוכלו לצייד 8 בני משפחה במצלמות 40D, מה שנראה לנו כחגיגה אמיתית.

Nikon D300

המצלמה המתחרה מתוצרת ניקון עולה כ-500 דולר יותר, אך היא גם עולה במקצת על D40 של קנון כמעט בכל פרמטר. יש לה 12.3 מיליון פיקסלים על שבב CMOS קצת יותר גדול (מקדם דחיסה אופטית 1:1.5 בהשוואה ל-1:1.6), וצג LCD בגודל זהה (3 אינטש) אך עם אבחנה של 922,000 פיקסלים. כמו הקנונית גם D300 מעבדת את התמונה ב-14 סיביות לכל ערוץ צבע. אך המעבד Expeed, לטענת Nikon, מהיר יותר. הודות למהירות זו, המצלמה ממש זריזה: 13 מילישנייה מההדלקה עד לתמונה הראשונה, 45 מילישנייה השהייה מלחיצת ההדק עד הצילום ועשירית שנייה Blackout בזמן שהמראה מאפילה את העינית. מנגנון המיקוד האוטומטי של ניקון הוא ייחודי בכך שהוא מסוגל לנתח את הניגוד בכל ערוץ צבע בנפרד (ולא רק את העוצמה הכללית) ולכן המצלמה מתמקדת ביתר קלות על משטחים נטולי ניגודיות אבסולוטית. תצוגת ה-LCD מראה תמונה חייה של שדה הצילום וניתן לחבר את המצלמה ישירות לצגי טלוויזיה דיגיטלית בעלי ממשק HDMI ולהציג את התמונות ב-High-Definition – האורחים שלכם יתרשמו. המצלמה של ניקון שוקלת קצת יותר מהקנונית, מצלמת ברצף קצת יותר זריז ומודדת את הפוקוס והחשיפה קצת יותר מדויק. האם בעבור אלה כדאי לשלם עוד 500 ירוקים? אנו משאירים את השאלה פתוחה, משום שברור לנו שלרבים מהקוראים יש לפחות הרהורים על חלופות להוצאה הזאת.

Olympus E-3

אולימפוס היא המובילה והיצרנית הנאמנה ביותר של מצלמות בתקן "ארבע שלישים" (4/3). שותפות אחרות למיסוד התקן כוללות את קודאק, לייקה ופנסוניק, כך שלא מדובר על משהו אזוטרי או קנייני. התקן מתייחס לגודל ה-CCD, שכפול באורכו וברוחבו מהשבבים הידועים בתור "1/3 אינטש". (השם קצת מטעה, לא מדובר באלכסון של 4/3 אינטש, 33.8 מ"מ, אלא ב-8/9 אינטש, 22.5 מ"מ בלבד.) בפועל מדובר בשטח פעיל של 18×13.5 מ"מ, קטן יותר מהשבבים המשובצים במצלמות קנון וניקון הנ"ל (שגודלם בערך 24×16 מ"מ). הקטנת ה-CCD מאפשרת הקטנה מקבילה בממדי העדשות, שבסך הכל קטנות בכל ממד לחצי ויורדות לרבע המשקל של עדשות אקוויוולנטיות בתקן 35 מ"מ – הקלה עצומה מבחינת הסרבול והמשקל שהצלם צריך לסחוב. החיסרון הוא, שלא ניתן להשתמש בעדשות ההיסטוריות שרכשתם עבור מצלמות פילם וצריך לבנות אוסף חדש של עדשות ייעודיות. אולימפוס, באמצעות חטיבת Zuiko, עשתה מאמץ ראוי לשבח בתכנון ובהכנסה ליצור סדרתי של עדשות איכותיות, שמכסות למעשה את כל ספקטרום הדרישות, החל בזווית רחבה מאוד (שקולה לעדשת 24 מ"מ בתקן הפילם) ועד לטלסקופים עם אורך מוקד של 400 מ"מ. העדשות החדשות פטורות מהצורך לתאום ממשק מכני עם טכנולוגיות ישנות יותר ולכן הן מטמיעות ללא סייגים את החידושים האחרונים באופטיקה. כמו מנועי גל-אולטרה-סאונד (SWD), שמזיזים את האלמנטים בדחיפה אלקטרונית (באמצעות יצירת רעידות בגביש פיאזו-אלקטרי) חלקה ושקטה לאין ערוך בהשוואה להנעת מנוע ובורג קונבנציונליים.

המצלמה עצמה מבוססת על חיישן בעל 10 מיליון פיקסלים, בנוי בטכנולוגית CMOS המבטיחה רגישות גבוהה, מהירות מחזור (צילומים עוקבים) גבוהה ורמת רעש מינימלית. לדברי אולימפוס, למצלמה זו יש את מערכת המיקוד האוטומטי המהירה בעולם, עם מדידה דו-צירית ב-11 נקודות וזמני חשיפה קצרים עד 1/8000 של שנייה. כדי להבטיח איכות בתנאי צילום קשים, המצלמה כוללת ייצוב אלקטרוני וייצוב מכני, מעבד תמונה מדור שלישי (TruePic III) ומנגנון אולטרה-סאונד לסילוק אבק מהחיישן. טווח הרגישות מגיע עד ISO 3200, צג ה-LCD המפרקי מראה תמונה חייה על מסך 2.5 אינטש עם יכולת לכוון אותו בשני מישורים ויכולת להגדיל קטע מהתמונה על מנת לחדד את המיקוד. קצב התמונות המרבי מגיע ל-5 בשנייה, ניתן לשמור אותן בו-זמנית בפורמט RAW ובפורמט JPG, על שני כרטיסי זיכרון (CF בנוסף ל-xD). המחיר: 1,700 דולר.

מאחר ומצלמות ארבעה שלישים דורשות הצטיידות בעדשות מיוחדות, טוב לדעת שאולימפוס ממשיכה להעשיר את המבחר. שלוש עדשות חדשות משכו את תשומת לבנו במיוחד.
 Zuiko Digital ED 12-60mm. עדשת זום רחבה מאוד, עם מפתח f:2.8, יכולת מיקוד מקרוב (מקרו) עד 25 ס"מ, והגנה מהתזות מים.
 Zuiko Digital ED 50-200mm. עדשה טלסקופית השקולה לאורך מוקד עד 400 מ"מ בתקן הפילם. למרות המוקד הארוך היא מהירה מאוד, מפתח f:2.8, וכוללת טבעת מיקוד ידני, הגנת מים ויכולת להתמקד במרחק 1.2 מטר.
 Zuiko Digital ED 14-35 mm. זו עדשת "סוס עבודה" לתחום השימושי ביותר עבור רוב הצלמים (אקוויוולנטית ל-70-28 מ"מ), עם מפתח f:2.0 וכל השכלולים שהזכרנו לעיל.

Panasonic DMC-L10

פנסוניק לא הייתה ידועה כיצרנית מצלמות Stills מסורתית ולמרות זאת בשנים האחרונות היא כבשה עמדת כוח לא מבוטלת בשוק הזה, בעיקר הודות למצלמות Super Zoom פופולריות מאוד ולא יקרות. ההצלחה של פנסוניק נובעת מכך שהיא לא מתעקשת להמציא הכל לבד ובמקום לבזבז כסף ואנרגיה היא משתפת פעולה עם יצרניות בעלות מוניטין רב-שנים. עם Leica בתור ספקית עדשות ועם אולימפוס בתחום האלקטרוניקה. דגם DMC-L10 הוא השני במשפחת הרפלקס של פנסוניק ואפשר למצוא בו את כל המאפיינים שהובילו את פנסוניק להצלחה במצלמות Super Zoom:
 גוף קומפקטי וקל
 עדשות Leica Vario Elmarit מיוצבות מכנית
 צג LCD מפרקי הניתן לכיוון בשני צירים
 מחיר אטרקטיבי: 1,300 דולר

חיישן ה-CMOS בפורמט ארבעה שלישים, גם הוא עם 10 מיליון פיקסלים זהה לחיישן במצלמה של אולימפוס. המיקוד האוטומטי פועל במקביל לתצוגת התמונה החיה וניתן להשתמש, בנוסף למבחר העדשות של לייקה גם בכל העדשות התואמות מתוצרת Zuiko. העדשה הפשוטה שפנסוניק מספקת כחלק מה-Kit יכולה להספיק רק למי שלא מאתגר יותר מדי את המצלמה. זו עדשת זום מיוצבת של לייקה, אך המפתח מגיע רק עד f:3.8 ואי אפשר לכוון אותו בסיבוב טבעת כמקובל. עם זאת, המחיר הנוח אומר שנשארים לכם בארנק (בהשוואה לאולימפוס) כ-400 דולר על מנת לבזבזם על עדשות מקצועיות יותר.

Sony Alpha 700

סוני רכשה את חטיבת הצילום של קוניקה-מינולטה במטרה למצב את עצמה טוב יותר מול ניקון וקנון, לאחר שמנהליה הבינו כי לא ניתן לבנות מותג צילום על בסיס מצלמות קומפקטיות בלבד – גם אם הן אופנתיות מאוד וגם אם מוכנים לקנות את העדשות מיצרן רב מוניטין כמו קרל צייס. "ספינת הדגל" של קוניקה-מינולטה הייתה משפחת Maxxum והערך המיוחד מבחינת סוני היה הבסיס הרחב של עדשות איכותיות שנוצרו עבור התבריג הקנייני שלה. למרות הרכישה של בסיס אופטי מין המוכן, הפריצה של סוני לשוק הרפלקס הדיגיטלי עדיין די מגומגמת. סוני, מדרך הטבע, משבצת בה את ה-CMOS הפופולרי מתוצרתה, בעל 12.2 מיליון פיקסלים ורגישות עד ISO 6400 (זה אותו רכיב שמתוקן גם במצלמה של ניקון). רוב השיפורים ביחס ל-7D ההיסטורית הם באספקטים של אלקטרוניקה וממשק משתמש, תחומים בהם מהנדסי סוני לא זקוקים לשיעורים מעמיתיהם בקוניקה ובמינולטה. תמצאו כאן כפליים פיקסלים, טווח דינמי מוגדל, פנס אינפראדום למיקוד בלילה, דחיסה בפורמטים RAW ו-JPG, הורדת רעשים במצבי ISO גבוהים, ניתוח היסטוגרמות צבע, ממשק בקרה חדיש בשם Quick Navi ועוד צלצולים וזיקוקים לשמחת ליבם של אוהבי הצעצועים הדיגיטליים. למרות שאין בה חידושים מדהימים שיצדיקו את המוניטין של המותג, בסך הכל סוני מציעה חבילה משכנעת במחיר אטרקטיבי – 1,400 דולר. עבור הצלם הישראלי האטרקטיביות פחות משכנעת, משום שהמפיצה בישראל לא עושה מאמצים רציניים כדי לבסס את המותג בענף הצילום. למזלנו יש מספיק מוצרים חלופיים, באותה סקלה של איכות (ואף למעלה ממנה) ובאותה קטגוריה של מחירים (ואף נמוכים יותר).

Leica M8

המצלמה הזאת אינה רפלקסיבית, למרות שאפשר להחליף בה עדשות ואת המיקוד תצטרכו לבצע ידנית בעזרת מד מרחק פאראלקסי. הבחירה בטכנולוגיה של Rangefinder אינה רק הצהרה שמרנית של יצרן קלאסי, שהמוניטין שלו מבוססים על עבר מפואר, וגם העיצוב האנכרוניסטי אינו מנייריזם ריקני בסגנון אופנועי Retro. שניהם מהווים המשך ישיר לתצורה שהוכיחה את עצמה במשך יותר מ-50 שנה ושעדיין נחשבת למופת מכני וארגונומי. מאז 1954 יותר צלמים מקצועיים, בעיקר צלמי אומנות, השתמשו במצלמות משפחת M מבכל מותג אחר. עבור הפוריטנים החדשים, M8 היא מפלט מצעצועי הפלסטיק, שעשירים בתכונות ועניים באיכויות בסיסיות. היתרונות של מצלמת Rangefinder על פני הרפלקס הן:
 צילום מיידי, ללא השהייה בין הלחיצה על ההדק לפתיחת התריס
 עדשות קומפקטיות יותר ועמידות יותר בתלאות העבודה
ויש כמובן גם חסרונות, כמו מגוון מצומצם מאוד של עדשות טלסקופיות, קושי לצלם אובייקטים בתנועה, צורך ברכישת המיומנות הנדרשת למיקוד ידני, ועוד.

במצלמה מותקן חיישן 10 מגה-פיקסל בגודל 27×18 מ"מ (מקדם דחיסה אופטית 1:1.33), עם מערך מיוחד של מיקרו-עדשות, שנועד לתקן את התופעה שנקראת Vignetting, המתבטאת בכך שהפיקסלים בשוליים מקבלים פחות אור מאלה שבמרכז. תיקון נוסף לבעיית אחידות האור כאשר מצלמים בזווית רחבה מאוד (אורך מוקד קצר) מבוצע בתוכנה. בסך הכל, בידיים מקצועיות Leica M8 לא יכולה לאכזב, אך ספק אם היא מתאימה לצלם המצוי במאה ה-21. אפשר להתייחס אליה כאל הצהרה אינדווידואליסטית, בעלת ניחוח אליטיסטי יקר להפליא. במחיר 5,500 דולר היא מהווה בת לוויה ראויה לשעון Patek Philip ולמפתח של Silver Shadow.