עשר שנים, והמהפכה מאחורינו. רק עשר שנים נדרשו לטכנולוגיה הדיגיטלית כדי לשלוח את הפילם לארכיון ואת מצלמת הפילם למוזיאון המדע. עוד בשנת 1997 אפילו מקצוענים התייחסו למצלמות דיגיטליות כאל קוריוז, שמקומו לא יכירנו בידיים של "צלם רציני". והאמת, המצלמות שצצו במחצית שנות ה-90' כפטריות אחרי גשם היו "צעצועים" בכל פרמטר רלוונטי לאיכות פוטוגרפית. וכרגיל, העולם נחלק לשני מחנות – שמרנים מול מהפכנים – שרואים את המציאות בשני מצבים קיצוניים של עדשת הזום. השמרנים הם אלופי המאקרו. הם רואים רק מה שנמצא ממש צמוד לאף ומסרבים להאמין שהאופק רחוק ופתוח. ולעומתם המהפכנים מסרבים לראות את הפגמים הבולטים במה שנמצא כאן ועכשיו – משום שהחזון לוקח אותם הרבה מעבר לאופקים העכשוויים. התבונה, למצוא את המקום באמצע ולזהות את התסריט הריאליסטי, היא נדירה תמיד ובכל נושא. ובכל זאת, רק עשר שנים נדרשו כדי שכולם יאלצו להודות בניצחון המהפכה. איזה מהפכה נחמדה ואיזה ניצחון מתוק.

שבירת אקסיומות: לקח לעתיד

בדרך נשברו כמה דוגמות שמרניות, שלא מעט "מומחים" ומכתיבי דעת קהל קידשו ברבים כאקסיומות שלא דורשות הוכחה. כדאי להיזכר בהן ולו רק כדי ללמוד לקח ולא לחזור על השגיאות בעתיד, כאשר טכנולוגיות חדשות אחרות תעמודנה למבחן:
 טכנולוגיה דיגיטלית לעולם לא תספק את האבחנה שיש לפילם "אנלוגי". המושג הטכני הרלוונטי הוא "הפרדה" ולא "אבחנה" ובפילם הוא נקבע על פי עדינות גרגירי האמולסיה שמצפה את הבסיס הפלסטי. כדי להשיג הפרדה גבוהה יש צורך בגרגירים דקים במיוחד (Grain מאוד עדין) ולמרות שהמחיר הוא רגישות נמוכה (נמדדת ביחידות ISO מתחת ל-100) לכאורה אין גבול לכושר ההפרדה של פילם. "פיקסל" יכול להיות בגודל של מולקולה אחת. במצלמה דיגיטלית יכולת ההפרדה מוגבלת על ידי האבחנה, כלומר מספר הפיקסלים שממלאים את התמונה, וכל פיקסל מוגדר על ידי תא חישה זעיר הכולל דיודה רגישה לאור, קבל לאחסון מטען חשמלי וטרנזיסטור אחד לפחות באמצעותו פורקים את המטען לממיר ADC בו הוא נדגם דיגיטאליות. ברור שמבנה כזה חייב להיות גדול יותר ממולקולה אחת ולכן האבחנה של חיישן אלקטרוני חייבת ליפול מההפרדה של פילם כימי. הוספת פיקסלים לצורך שיפור האבחנה גוררת באופן בלתי נמנע הגדלת שבב החיישן – ואיתו זינוק במחיר. לפני עשר שנים אף אחד לא האמין שנוכל לקבל 10 מיליון פיקסלים במצלמת "כוון ולחץ" שמחירה מאתיים דולר או אף פחות.
 טכנולוגיה דיגיטלית לעולם לא תוכל להתחרות במחיר של מצלמת פילם. הנימוק שתומך בטענה זו הוא באמת "אקסיומטי". מצלמה דיגיטלית כוללת כמעט את כל מה שיש באחותה ה"אנלוגית" (למעט התקן הנעת הפילם) ובנוסף צריך לצייד אותה במערכת אלקטרו-אופטית יקרה, בממיר ADC, במעבד אותות, בזיכרון דיגיטלי ובממשקים למחשב ולמדפסת. השגיאה הלוגית אינה בעצם הטענה שמצלמה דיגיטלית תהיה יקרה יותר, אלא בקביעה שהציבור הרחב לא יסכים לשלם יותר. ההיסטוריה הוכיחה כי אם מכסים את הטכנולוגיה במעטה של שימושיות, גם חובבים נטולי יומרות ימשיכו לקנות מצלמות יקרות.
 טכנולוגיה "משבשת סטאטוס קוו" (Disruptive) בהכרח תסלק מהשוק את ה"דינוזאורים" ויתחיל עידן חדש של יצרנים מדור המהפכה. אמנם נכון, ברשימת הספקים של מצלמות דיגיטליות אנו מוצאים היום מותגים לא מסורתיים, כמו HP וסוני, אבל אלה תופסים מקום שולי ביחס למעצמות הצילום הקונבנציונלי, כמו Nikon ו-Canon. המשקיפים ציפו בעבר לפריחה של עשרות מותגים חדשים, אחרי שחברות מענף האלקטרוניקה, כמו Epson וטושיבה, ניסו את כוחן ביצור מצלמות דיגיטליות. בפועל, מספר היצרנים אפילו הצטמצם אחרי שחברות כמו קוניקה ומינולטה הרימו ידיים ויצאו מהמשחק.
 צפויים שינויים דרמטיים במבנה של מצלמות אחרי שהפילם כבר לא מכתיב את הצורה. אז ראינו כל מיני כל מיני ניסיונות לא מוצלחים להמציא ארגונומיה חדשה – אבל אחרי עשור המעצבים המהפכניים התכנסו בחזרה לנקודת המוצא. רוב המצלמות המשווקות היום נראות די דומות למצלמות פילם קלאסיות. הפרמטר היחיד שעבר שינוי מהותי הוא העובי. המצלמות הדיגיטליות יכולות להיות דקות יותר, במיוחד אלה שנופלות בהגדרה "כוון ולחץ", משום שהן מצוידות במערכת אופטית קומפקטית מאוד. והקומפקטיזציה מתאפשרת מכך ששבב חיישן הצילום (ה-CCD או ה-CMOS) קטן בהרבה משטח לכידת התמונה בפילם (36×24 מ"מ במצלמות פילם 35 מ"מ).
 מי צריך מצלמות Stills, כאשר העולם הולך על וידיאו? מתברר שמצלמות וידיאו אינן מהוות תחרות למצלמות Stills (וגם לא ההיפך), למרות שחלקן מסוגלות לצלם תמונה "עומדת" באבחנה גבוהה – ומצלמות Stills רבות יכולות לצלם סרט וידאו לא רע בכלל.

הלקוח הממוצע לא אוהב מהפכות

התמונה המסתמנת מהניתוח ההיסטורי היא, שטכנולוגיה חדשה יכולה להשתלט במהירות על תחום עסקי מרכזי ולדחוק לשוליים את הטכנולוגיות המסורתיות – אם רק "האריזה" הותאמה היטב לעולם המושגים, להרגלי השימוש ולאורחות החיים המסורתיים של ה-Mainstream. כל הממציאים, היזמים, המשקיפים והפרשנים אוהבים לדבר על מהפכות, אבל הלקוח הממוצע חושב אחרת. הוא מוכן להתנסות במוצרים חדשים, בתנאי שהם שימושיים עבורו "ישר מהקופסה" ואינם דורשים תקופת לימוד והסתגלות. ודווקא האספקטים הפשוטים, החיצוניים, כמו מבנה פיזי וצורת תפעול, הם שיקבעו האם הוא יאמץ את הטכנולוגיה או ידחה אותה.

במשך העשור ראינו התפתחות מדהימה בצילום דיגיטלי – הרבה מעבר למה שאפילו האופטימיסטים ביותר חשבו שנצליח להשיג – וגם סקרנו מעגל. שתי המגמות המרכזיות בעיצוב מצלמות דיגיטליות היום די חופפות לשתי המגמות ששלטו בשוק המצלמות האנלוגיות כאשר אלה היו בשיא הצלחתן: מצד אחד קומפקטיזציה של מצלמות "כוון ולחץ", תוך דגש על נוחות בשימוש והבטחת תוצאות בהחלט סבירות מבחינה איכותית גם בידיים של חסרי כל ניסיון; ומצד שני מצלמות רפלקס (SLR) משוכללות להפליא, שמסוגלות לספק כל תוצאה שצלם מקצועי יכול לבקש.

לאן נעלם ה-Mid-Market המסורתי?

הסקירה הנוכחית עוסקת בסוג השני, מצלמות SLR דיגיטליות, שהחליפו בשנים האחרונות כמעט לגמרי את מה שהיה עד לא מזמן קטגורית ה-Mainstream: מצלמות איכות מונוליתיות (כלומר גוף ועדשות ביחידה אחת) עם יכולות מתקדמות מבחינת שליטה ידנית – תוך פשרה סבירה מבחינת ממדים, נוחיות בהפעלה, מחיר ויכולת כוללת. מהקטגוריה הזאת שרדו רק דגמים מעטים יחסית תחת הכותרת Super Zoom, שבעצם הגדרתה שמה את הדגש על טווח שינוי אורך המוקד. הקיטוב נוצר, על פי היצרנים, כתוצאה מהתמוססות ה-Mid-Market. וזו התרחשה, שוב בניגוד לאחת האקסיומות המופרכות של הענף, כתוצאה מההצלחה המרשימה של מצלמות קומפקטיות ואולטרה-קומפקטיות לספק איכויות מפתיעות למרות השימוש באופטיקה "מכווצת" וחיישנים זעירים. הרוב המכריע של חובבים ניצל את ההזדמנות כדי לעבור למצלמות שנכנסות לכיס, עמידות בתלאות של טיולים ושורדות טיפול חקרני באצבעות של זאטוטים דיגיטליים – ועם זאת מספקות איכות ראויה להדפסה בכל גודל עד 30×20 ס"מ.

המיעוט, החובבים שמעולם לא הסתפקו בפחות מהטוב ביותר, ניצלו את ירידת המחירים הדרסטית כדי לחזור לאהבת נעוריהם, מצלמת הרפלקס. וכך היום, כמו לפני עשור, החובב הרציני והצלם המקצועי ניכרים במצלמת ה-SLR המסיבית (יחסית) המשתלשלת מכתפם ותרמיל העדשות להחלפה שמתערסל מצד לצד לרוחב בטנם. באופן מסורתי מצלמות "רפלקס" מאפשרות לכוון את שדה הצילום דרך העדשה הראשית עצמה, בניגוד למצלמות פשוטות יותר בהן העינית מציצה על העולם דרך חלון נפרד. המבט דרך העדשה הראשית (אנו מתייחסים ל-SLR בתור "רפלקס". ראשית התיבות אומרים Single Lens Reflex כדי לבדל אותן ממצלמות בהן יש מערכת אופטית מקבילה עבור הכיוון) שם את עין הצלם במקום החיישן ומבטיח בכך כי What You See is What You Get – אם כי בצילום שום דבר לא באמת מובטח. פרופיל הרגישות הכרומטית של העין שונה מהותית מהתכונות של הפילטרים שמקנים לחיישן יכולת האבחנה בין צבעים, ותכונות רבות של התפיסה הויזואלית נקבעות במוח, לא בעין. אך, לפחות, דרך העדשה אפשר לשפוט את חדות המיקוד, את עומק השדה, ובעזרת מד-אור אפשר גם לוודא כי החשיפה תותאם לתאורה באזור המבוקש. וכמובן, מנגנון הרפלקס מאפשר להחליף עדשות ולשנות את אורך המוקד (ה-Zoom) תוך צפייה בשינויים הנגרמים בשדה הצילום כתוצאה משינוי זווית הפתיחה (שמתרחבת ככל שהמוקד מתקצר).

כשהפילם היה מצלולואיד והצלמים מפלדה

בעבר הרחוק תכונות אלה נחשבו כחלום. בשנות ה-50' עדיין השתמשו מרבית הצלמים, גם המקצועיים, במצלמות הרבה יותר פשוטות. החלפת עדשות הייתה אפשרית רק בדגמים היקרים מאוד – וגם אז לא שמעתם את המילה Zoom במשמעות של שינוי רצוף באורך המוקד. מדידת מרחק נעשתה, שוב רק במצלמות האיכותיות ביותר, על ידי "פרלקסה". כלומר, שילוב של שתי תמונות משני חלונות אופטיים בעינית אחת. הטנקיסטים הוותיקים יכולים לזהות את העיקרון שהיה בשימוש למדידת טווחים לכוונת התותח (גם על המשחתות הישנות היו מדי טווח המבוססים על פרלקסה והאסטרונומים עדיין משתמשים בעיקרון כדי למדוד מרחק לכוכבים במרחקים לא גדולים). מדידת עוצמת האור נעשתה בדרך כלל באזור הצילום, באמצעות פוטומטר אותו החזיק עוזר הצלם בזמן שהאומן עצמו כיוון את האורות והמבזקים. למצלמות פשוטות לא היו מד מרחק ומד אור, העדשות היו בעלות מפתח זעיר (3.5/f או פחות), וקביעת מהירות התריס הביעה משאלה יותר מפקודה. התוצאה: מרבית תמונות החטף (Snap Shot) של מרבית החובבים לא היו שוות את מחיר נייר ההדפסה. לעומת זאת, בידיים של אומן או מקצוען גם מצלמה "פשוטה" הצליחה להפיק תמונות עוצרות נשימה. כי בשורה התחתונה, אחרי כל הכיוונים והמדידות, מי שקובעת את הערך האומנותי היא עין האומן ומי שקובעת את האיכות הטכנית היא העדשה נטו.

מצלמות הרפלקס פרצו לתודעת השוק בשנות ה-60', פחות או יותר במקביל לתזוזת מרכז הכובד של יצור המצלמות מגרמניה ליפן. דעה קדומה רווחה אז, שהיפנים היו צריכים להעתיק את האופטיקה הגרמנית והצלחתם מבוססת בלבדית על שכר עבודה נמוך. זה לגמרי לא נכון. הרבה לפני מלחמת העולם השנייה הוכיחו היפנים יכולת מדהימה ליצר מערכות אופטיות באיכות עילאית. הצי האמריקאי במערכות האוקיינוס השקט למד בדרך הקשה שהאופטיקה על אוניות הקיסר מדויקת ואמינה יותר ממה שהדוד סם מסוגל לנפק. בשנות ה-60' המאוחרות הצליחו היצרנים היפנים להביא את מצלמת הרפלקס להישג ידו של כל חובב רציני – לפחות כל חובב שהיה מוכן לשלם כ-200 דולר (בערכים של שנות ה-60', שווה ערך לפי 4 עד פי 6 היום, לאחר תיקוני אינפלציה) עבור גוף + עדשה סטנדרטית.

פריצת הסכרים של פיתוח העדשות

מהרגע שמצלמת הרפלקס אפשרה להתאים את העדשה לדרישות של הצלם בכל סיטואציה, נפתח הסכר לפרץ אדיר של יצירתיות בפיתוח עדשות. תוך זמן קצר הוצפו הצלמים באינספור אפשרויות, החל בטלסקופים ארוכי מוקד וכלה בעיני הדג הרחבות, ברמות איכות שונות ובספקטרום רחב של מחירים. תוך זמן קצר הפכה התעשייה המכנית שכוחה ביצור גוף המצלמה לנושאת הכלים של התעשייה האופטית העוסקת ביצור העדשות – ואז החלה הנסיקה של המותגים היפניים "הקלאסיים". אלה סיפקו איכויות אופטיות שהאחרים לא הצליחו להעתיק, איכויות המבטאות במזעור עיוותים גיאומטריים, מניעת אברציות כרומטיות, דיוק וחדות גם במפתחי עדשה גדולים, ובעיקר בעדשות Zoom בעלות טווח עבודה עצום. צלמים מקצועיים וליגת העל של החובבים הצטיידו באוספי עדשות יקרות, חלקן יקרות עד להחריד, שגימדו בערכן את ההשקעה בגוף המצלמה. למעשה נוצרה "מודולריזציה" של המצלמה והמקצוענים התחילו להשתמש במספר גופים ובמספר עדשות בקומבינציות שונות על פי הצורך. כאשר החלה המהפכה הדיגיטלית נעשה ברור כי את הגוף יאלצו להחליף, אבל מה יעשה באוספי העדשות?

הדילמה הזאת הביאה לכך שקטגורית Digital-SLR התחילה "גבוה", מעוצבת על פי הדרישות של מקצוענים ומתומחרת על ידי Kodak (רק האלקטרו-אופטיקה אמריקאית. את הגוף והאופטיקה קודאק קנתה מקנון ביפן) במחיר הכניסה הזניח של 12,000 דולר. לא הרבה פתחו את הארנק, למרות שהמפרט – כולל חיישן של 6.1 מגה-פיקסל – הדהים את העולם. באותה שנה (1997) מצלמות דיגיטליות רגילות כללו בין 0.5 ל-1.5 מגה-פיקסל, כך שהחיישן המקצועי הציע אבחנה גבוהה בין פי 4 לפי 12 ביחס למקובל בשוק. רק ב-1999 שברה Nikon את האגדה, שמצלמה מקצועית צריכה לעלות כמו מכונית משפחתית, כאשר היא הוציאה לשוק את D1. למצלמה המהפכנית היה CCD בגודל Full Frame (כלומר, בערך 36×24 מ"מ) עם אבחנה של 2.74 מיליון פיקסלים (לא הרבה, אבל כל פיקסל – פיקסל), הברגת העדשות התאימה למה שנחשב על ידי רוב המקצוענים כ"בררת המחדל" של מצלמות רפלקס 35 מ"מ, ואפילו המחיר היה מתוק: רק 5,000 דולר (לא כולל עדשות). קנון, היריבה המסורתית של Nikon על הבכורה בשוק ה-SLR (לפחות בכמויות) מיהרה להגיב עם דגם EOS-30D. וכך התחיל מאבק איתנים, שרוב החברות הקטנות יותר לא הצליחו לעמוד בו, אבל הלקוחות נהנו מכל רגע. תחרות כזאת גורמת לאיכות לנסוק ולמחיר לצלול – וכאשר מדובר בשתי היפניות האלה, הנסיקה יכולה להגיע גבוה מאוד. באמת לסטרטוספרה.

עדכונים מליגת האלופות

לדוגמה, לאחרונה שחררה Canon את המהדורה השלישית של מצלמת המקצוענים במשפחת EOS. דגם EOS-1Ds Mark III לא נועד למי שעדיין מוטרד מעניינים שוליים כמו תשלומי משכנתא וחוגים לילדים, משום שתג המחיר מבהיל באמת: 10,500 דולרים טבין ותקילין (בהנחה שהדולר לא ירד והמחיר לא עלה מאז שבדקנו אותו). בתמורה אתם מקבלים למעלה מ-21 מיליון פיקסלים, עיבוד תמונה ב- 14 סיביות לכל צבע (16 אלף דרגות כהות), מרעד אולטרה-סאונד לסילוק אבק מהחיישן, מדידת אור ב-63 אזורים, ממשק USB 2.0 בנוסף ל-FireWire והכל במארז ששוקל (ללא עדשות, עם סוללה) 1.4 ק"ג.

מול המצלמה הזאת מציבה ניקון את דגם D3, שמסתפק ב-12.1 מיליון פיקסלים, עבורו לא הצלחנו לקבל מחיר. לדברי מומחי הצילום של ניקון, אין משמעות מעשית להבדל במספר הפיקסלים ולעומת זאת חשוב הגודל של כל פיקסל על החיישן עצמו. בממד הזה, שלהם גדול יותר. הגדלת הפיקסלים משפרת את הרגישות, שבמצלמה של ניקון מגיעה ל-ISO 6400 (אפשר גם להכפיל את הרגישות פי 4 על חשבון הגדלת הרעש האלקטרוני). גם כאן עיבוד התמונה נעשה ב-14 סיביות לכל ערוץ צבע, באמצעות מעבד האותות הייחודי Expeed. לדברי Nikon המצלמה שלהם מהירה במיוחד: רק 12 אלפיות שנייה מההדלקה לצילום הראשון, השהייה בין הלחיצה לצילום רק 41 מילישנייה וצילום רצוף בקצב של 11 תמונות לשנייה. למרות שצלמים מקצועיים מעדיפים לנעוץ מבט דרך העינית, יש ל-D1 גם צג LCD בגודל 3 אינטש, שמציג תמונה "חייה" (כלומר מתעדכנת ברציפות) של שדה הצילום.

מצלמות חובבים מתקדמים

לא נאריך יותר בתיאור המצלמות המקצועיות, משום שקהל היעד שלהן ממילא יקבע את העדפותיו על פי העדשות שכבר נמצאות בנרתיק או במזוודה המרופדת. ועבור מתחילים המצלמות האלה כנראה יקרות מדי. מצד שני, הפעם נוותר בסקירה על השתתפותן של מצלמות "רמת הכניסה", דוגמת Canon 400D ו-Nikon D50, אותן סקרנו בעבר. אלה מצלמות אטרקטיביות מאוד, זמינות (כולל עדשות Kit) במחירים מתחת לאלף דולר, שממש מזמינות את החובב הרציני לעשות את הצעד הגדול ל-Digital SLR. הסקירה הפעם מוקדשת לרובד גבוה יותר של דרישות, שבעולם מתייחסים אליו בתור "חובבים-מתקדמים" או "חצי מקצוענים". אבל המפיצים בישראל נעלבים מהתיאור הזה ומתעקשים שמדובר במצלמות "מקצועיות" לכל דבר ועניין. שיהיה. (על פי ההגדרות שלנו, מצלמות "מקצועיות" בנויות לעבודה מאומצת, בתנאי שטח קשוחים, יום אחר יום בלי לאכזב אף פעם. הגדרה זו דורשת מבנה חזק במיוחד – ולכן כבד יחסית – מהירות וכמות גדולה של זיכרון, מגוון צורות להעברת התמונות – כולל בשידור אלחוטי – ועיבודים מתקדמים בתוך המצלמה עוד לפני שהתמונה משודרת למחשב.)

Canon EOS-40D

המצלמה שמחליפה את EOS-30D היא תוצאה של פיתוח מתון ולא פרי מהפך סוער. היא שומרת על כל התכונות הטובות של אחת מהמצלמות הקלאסיות בהיסטוריה הקצרה של רפלקס דיגיטלי, ועם זאת היא מראה שיפורים ממשיים בכל מקום, החל בחיישן וכלה במארז הארגונומי. יש לה אבחנה של 10.1 מגה-פיקסל על חיישן CMOS בגודל 22.2×14.8 מ"מ. כאשר תשתמשו בעדשות סטנדרטיות של המשפחה, הדחיסה האופטית מקטינה את התמונה בפקטור של 1:1.6 ובאותו יחס צריך להכפיל את אורך המוקד כדי לקבל את זווית הפתיחה. הדור החדש של חיישני CMOS מספק טווח דינמי גדול, חופש יחסי מרעשים ודיוק כרומטי מרשים. את התמונה מעבדת המצלמה ב-14 סיביות ומותר לצלם בביטחון גם ברגישות גבוהה מאוד של ISO 3200. את שדה הצילום אפשר לראות גם בתצוגה חייה על מסך LCD בגודל 3 אינטש, אך צלמים קפדניים לא יסתפקו באבחנה של 230,000 פיקסלים לצורך מיקוד ידני. המיקוד האוטומטי מודד את החדות ב-9 נקודות והמבזק מקבל נתוני מרחק מהעדשה לצורך חישוב העוצמה. אין הרבה מה להתלונן על החסרונות הזעירים שיש לדגם הזה בהשוואה ל"ספינת הדגל" של משפחת EOS. כי בסך הכל, במחיר של דגם 1DS Mark III תוכלו לצייד 8 בני משפחה במצלמות 40D, מה שנראה לנו כחגיגה אמיתית.

Nikon D300

המצלמה המתחרה מתוצרת ניקון עולה כ-500 דולר יותר, אך היא גם עולה במקצת על D40 של קנון כמעט בכל פרמטר. יש לה 12.3 מיליון פיקסלים על שבב CMOS קצת יותר גדול (מקדם דחיסה אופטית 1:1.5 בהשוואה ל-1:1.6), וצג LCD בגודל זהה (3 אינטש) אך עם אבחנה של 922,000 פיקסלים. כמו הקנונית גם D300 מעבדת את התמונה ב-14 סיביות לכל ערוץ צבע. אך המעבד Expeed, לטענת Nikon, מהיר יותר. הודות למהירות זו, המצלמה ממש זריזה: 13 מילישנייה מההדלקה עד לתמונה הראשונה, 45 מילישנייה השהייה מלחיצת ההדק עד הצילום ועשירית שנייה Blackout בזמן שהמראה מאפילה את העינית. מנגנון המיקוד האוטומטי של ניקון הוא ייחודי בכך שהוא מסוגל לנתח את הניגוד בכל ערוץ צבע בנפרד (ולא רק את העוצמה הכללית) ולכן המצלמה מתמקדת ביתר קלות על משטחים נטולי ניגודיות אבסולוטית. תצוגת ה-LCD מראה תמונה חייה של שדה הצילום וניתן לחבר את המצלמה ישירות לצגי טלוויזיה דיגיטלית בעלי ממשק HDMI ולהציג את התמונות ב-High-Definition – האורחים שלכם יתרשמו. המצלמה של ניקון שוקלת קצת יותר מהקנונית, מצלמת ברצף קצת יותר זריז ומודדת את הפוקוס והחשיפה קצת יותר מדויק. האם בעבור אלה כדאי לשלם עוד 500 ירוקים? אנו משאירים את השאלה פתוחה, משום שברור לנו שלרבים מהקוראים יש לפחות הרהורים על חלופות להוצאה הזאת.

Olympus E-3

אולימפוס היא המובילה והיצרנית הנאמנה ביותר של מצלמות בתקן "ארבע שלישים" (4/3). שותפות אחרות למיסוד התקן כוללות את קודאק, לייקה ופנסוניק, כך שלא מדובר על משהו אזוטרי או קנייני. התקן מתייחס לגודל ה-CCD, שכפול באורכו וברוחבו מהשבבים הידועים בתור "1/3 אינטש". (השם קצת מטעה, לא מדובר באלכסון של 4/3 אינטש, 33.8 מ"מ, אלא ב-8/9 אינטש, 22.5 מ"מ בלבד.) בפועל מדובר בשטח פעיל של 18×13.5 מ"מ, קטן יותר מהשבבים המשובצים במצלמות קנון וניקון הנ"ל (שגודלם בערך 24×16 מ"מ). הקטנת ה-CCD מאפשרת הקטנה מקבילה בממדי העדשות, שבסך הכל קטנות בכל ממד לחצי ויורדות לרבע המשקל של עדשות אקוויוולנטיות בתקן 35 מ"מ – הקלה עצומה מבחינת הסרבול והמשקל שהצלם צריך לסחוב. החיסרון הוא, שלא ניתן להשתמש בעדשות ההיסטוריות שרכשתם עבור מצלמות פילם וצריך לבנות אוסף חדש של עדשות ייעודיות. אולימפוס, באמצעות חטיבת Zuiko, עשתה מאמץ ראוי לשבח בתכנון ובהכנסה ליצור סדרתי של עדשות איכותיות, שמכסות למעשה את כל ספקטרום הדרישות, החל בזווית רחבה מאוד (שקולה לעדשת 24 מ"מ בתקן הפילם) ועד לטלסקופים עם אורך מוקד של 400 מ"מ. העדשות החדשות פטורות מהצורך לתאום ממשק מכני עם טכנולוגיות ישנות יותר ולכן הן מטמיעות ללא סייגים את החידושים האחרונים באופטיקה. כמו מנועי גל-אולטרה-סאונד (SWD), שמזיזים את האלמנטים בדחיפה אלקטרונית (באמצעות יצירת רעידות בגביש פיאזו-אלקטרי) חלקה ושקטה לאין ערוך בהשוואה להנעת מנוע ובורג קונבנציונליים.

המצלמה עצמה מבוססת על חיישן בעל 10 מיליון פיקסלים, בנוי בטכנולוגית CMOS המבטיחה רגישות גבוהה, מהירות מחזור (צילומים עוקבים) גבוהה ורמת רעש מינימלית. לדברי אולימפוס, למצלמה זו יש את מערכת המיקוד האוטומטי המהירה בעולם, עם מדידה דו-צירית ב-11 נקודות וזמני חשיפה קצרים עד 1/8000 של שנייה. כדי להבטיח איכות בתנאי צילום קשים, המצלמה כוללת ייצוב אלקטרוני וייצוב מכני, מעבד תמונה מדור שלישי (TruePic III) ומנגנון אולטרה-סאונד לסילוק אבק מהחיישן. טווח הרגישות מגיע עד ISO 3200, צג ה-LCD המפרקי מראה תמונה חייה על מסך 2.5 אינטש עם יכולת לכוון אותו בשני מישורים ויכולת להגדיל קטע מהתמונה על מנת לחדד את המיקוד. קצב התמונות המרבי מגיע ל-5 בשנייה, ניתן לשמור אותן בו-זמנית בפורמט RAW ובפורמט JPG, על שני כרטיסי זיכרון (CF בנוסף ל-xD). המחיר: 1,700 דולר.

מאחר ומצלמות ארבעה שלישים דורשות הצטיידות בעדשות מיוחדות, טוב לדעת שאולימפוס ממשיכה להעשיר את המבחר. שלוש עדשות חדשות משכו את תשומת לבנו במיוחד.
 Zuiko Digital ED 12-60mm. עדשת זום רחבה מאוד, עם מפתח f:2.8, יכולת מיקוד מקרוב (מקרו) עד 25 ס"מ, והגנה מהתזות מים.
 Zuiko Digital ED 50-200mm. עדשה טלסקופית השקולה לאורך מוקד עד 400 מ"מ בתקן הפילם. למרות המוקד הארוך היא מהירה מאוד, מפתח f:2.8, וכוללת טבעת מיקוד ידני, הגנת מים ויכולת להתמקד במרחק 1.2 מטר.
 Zuiko Digital ED 14-35 mm. זו עדשת "סוס עבודה" לתחום השימושי ביותר עבור רוב הצלמים (אקוויוולנטית ל-70-28 מ"מ), עם מפתח f:2.0 וכל השכלולים שהזכרנו לעיל.

Panasonic DMC-L10

פנסוניק לא הייתה ידועה כיצרנית מצלמות Stills מסורתית ולמרות זאת בשנים האחרונות היא כבשה עמדת כוח לא מבוטלת בשוק הזה, בעיקר הודות למצלמות Super Zoom פופולריות מאוד ולא יקרות. ההצלחה של פנסוניק נובעת מכך שהיא לא מתעקשת להמציא הכל לבד ובמקום לבזבז כסף ואנרגיה היא משתפת פעולה עם יצרניות בעלות מוניטין רב-שנים. עם Leica בתור ספקית עדשות ועם אולימפוס בתחום האלקטרוניקה. דגם DMC-L10 הוא השני במשפחת הרפלקס של פנסוניק ואפשר למצוא בו את כל המאפיינים שהובילו את פנסוניק להצלחה במצלמות Super Zoom:
 גוף קומפקטי וקל
 עדשות Leica Vario Elmarit מיוצבות מכנית
 צג LCD מפרקי הניתן לכיוון בשני צירים
 מחיר אטרקטיבי: 1,300 דולר

חיישן ה-CMOS בפורמט ארבעה שלישים, גם הוא עם 10 מיליון פיקסלים זהה לחיישן במצלמה של אולימפוס. המיקוד האוטומטי פועל במקביל לתצוגת התמונה החיה וניתן להשתמש, בנוסף למבחר העדשות של לייקה גם בכל העדשות התואמות מתוצרת Zuiko. העדשה הפשוטה שפנסוניק מספקת כחלק מה-Kit יכולה להספיק רק למי שלא מאתגר יותר מדי את המצלמה. זו עדשת זום מיוצבת של לייקה, אך המפתח מגיע רק עד f:3.8 ואי אפשר לכוון אותו בסיבוב טבעת כמקובל. עם זאת, המחיר הנוח אומר שנשארים לכם בארנק (בהשוואה לאולימפוס) כ-400 דולר על מנת לבזבזם על עדשות מקצועיות יותר.

Sony Alpha 700

סוני רכשה את חטיבת הצילום של קוניקה-מינולטה במטרה למצב את עצמה טוב יותר מול ניקון וקנון, לאחר שמנהליה הבינו כי לא ניתן לבנות מותג צילום על בסיס מצלמות קומפקטיות בלבד – גם אם הן אופנתיות מאוד וגם אם מוכנים לקנות את העדשות מיצרן רב מוניטין כמו קרל צייס. "ספינת הדגל" של קוניקה-מינולטה הייתה משפחת Maxxum והערך המיוחד מבחינת סוני היה הבסיס הרחב של עדשות איכותיות שנוצרו עבור התבריג הקנייני שלה. למרות הרכישה של בסיס אופטי מין המוכן, הפריצה של סוני לשוק הרפלקס הדיגיטלי עדיין די מגומגמת. סוני, מדרך הטבע, משבצת בה את ה-CMOS הפופולרי מתוצרתה, בעל 12.2 מיליון פיקסלים ורגישות עד ISO 6400 (זה אותו רכיב שמתוקן גם במצלמה של ניקון). רוב השיפורים ביחס ל-7D ההיסטורית הם באספקטים של אלקטרוניקה וממשק משתמש, תחומים בהם מהנדסי סוני לא זקוקים לשיעורים מעמיתיהם בקוניקה ובמינולטה. תמצאו כאן כפליים פיקסלים, טווח דינמי מוגדל, פנס אינפראדום למיקוד בלילה, דחיסה בפורמטים RAW ו-JPG, הורדת רעשים במצבי ISO גבוהים, ניתוח היסטוגרמות צבע, ממשק בקרה חדיש בשם Quick Navi ועוד צלצולים וזיקוקים לשמחת ליבם של אוהבי הצעצועים הדיגיטליים. למרות שאין בה חידושים מדהימים שיצדיקו את המוניטין של המותג, בסך הכל סוני מציעה חבילה משכנעת במחיר אטרקטיבי – 1,400 דולר. עבור הצלם הישראלי האטרקטיביות פחות משכנעת, משום שהמפיצה בישראל לא עושה מאמצים רציניים כדי לבסס את המותג בענף הצילום. למזלנו יש מספיק מוצרים חלופיים, באותה סקלה של איכות (ואף למעלה ממנה) ובאותה קטגוריה של מחירים (ואף נמוכים יותר).

Leica M8

המצלמה הזאת אינה רפלקסיבית, למרות שאפשר להחליף בה עדשות ואת המיקוד תצטרכו לבצע ידנית בעזרת מד מרחק פאראלקסי. הבחירה בטכנולוגיה של Rangefinder אינה רק הצהרה שמרנית של יצרן קלאסי, שהמוניטין שלו מבוססים על עבר מפואר, וגם העיצוב האנכרוניסטי אינו מנייריזם ריקני בסגנון אופנועי Retro. שניהם מהווים המשך ישיר לתצורה שהוכיחה את עצמה במשך יותר מ-50 שנה ושעדיין נחשבת למופת מכני וארגונומי. מאז 1954 יותר צלמים מקצועיים, בעיקר צלמי אומנות, השתמשו במצלמות משפחת M מבכל מותג אחר. עבור הפוריטנים החדשים, M8 היא מפלט מצעצועי הפלסטיק, שעשירים בתכונות ועניים באיכויות בסיסיות. היתרונות של מצלמת Rangefinder על פני הרפלקס הן:
 צילום מיידי, ללא השהייה בין הלחיצה על ההדק לפתיחת התריס
 עדשות קומפקטיות יותר ועמידות יותר בתלאות העבודה
ויש כמובן גם חסרונות, כמו מגוון מצומצם מאוד של עדשות טלסקופיות, קושי לצלם אובייקטים בתנועה, צורך ברכישת המיומנות הנדרשת למיקוד ידני, ועוד.

במצלמה מותקן חיישן 10 מגה-פיקסל בגודל 27×18 מ"מ (מקדם דחיסה אופטית 1:1.33), עם מערך מיוחד של מיקרו-עדשות, שנועד לתקן את התופעה שנקראת Vignetting, המתבטאת בכך שהפיקסלים בשוליים מקבלים פחות אור מאלה שבמרכז. תיקון נוסף לבעיית אחידות האור כאשר מצלמים בזווית רחבה מאוד (אורך מוקד קצר) מבוצע בתוכנה. בסך הכל, בידיים מקצועיות Leica M8 לא יכולה לאכזב, אך ספק אם היא מתאימה לצלם המצוי במאה ה-21. אפשר להתייחס אליה כאל הצהרה אינדווידואליסטית, בעלת ניחוח אליטיסטי יקר להפליא. במחיר 5,500 דולר היא מהווה בת לוויה ראויה לשעון Patek Philip ולמפתח של Silver Shadow.