האמת, לא כל כך הרבה מנהלים מודאגים מהשאלה, האם דובי הקוטב יצליחו לשרוד את "מחזור החום" הנוכחי, שמפרק את הקרחונים מתחת לרגליהם ומאלץ אותם לשחות שעות ארוכות במרדף אחרי דגים ופינגווינים. אבל אפילו אותם מנהלים שממשיכים לנהוג ב-Hammer למשרד בהרצליה פיתוח, תוך התעלמות מופגנת מעליית מחירי הדלק ואדישות מרגיזה לאפקטים הסביבתיים של בזבוז אנרגיה, צריכים להיות מודאגים ממשבר האנרגיה הישראלי. הנושא משום מה לא תופס את הכותרות הראויות, כנראה משום שמסורות ישראליות מושרשות אוסרות על טיפול אפקטיבי בבעיות לפני שהמשבר מתפרץ בעוצמה קטסטרופלית. אשליית הביטחון בגבול הצפון בחמש השנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה היא רק אילוסטרציה אופיינית. אנו גם לא פועלים ביעילות לפתור את משבר המים, שכבר הצליח להפוך את המותג "תפוז יפו" לנוסטלגיה, או למנוע את הצטברות הרי האשפה שאנו מסרבים למחזר. אך כל הסכנות האלה מתגמדות מול המשבר שבפתח ממש – חוסר היכולת של חברת החשמל לספק את צריכת הזרם בישראל באמינות וברציפות.

סיפור על קריסה ידועה מראש

אין חולקין על העובדות הטכניות. צריכת האנרגיה החשמלית הולכת וגדלה בקצב שנקבע על ידי שלושה גורמים חזקים:
 גידול האוכלוסייה. כל עוד אנו שמחים עם כל עולה הבא בשערי נתב"ג ומעודדים פריון ברמת המשפחה, מספר הצרכנים יגדל ודרישות האנרגיה שלהם במקביל. אוכלוסיית ישראל הכפילה את עצמה ב-30 השנים האחרונות, שזה אומר קצב גידול ממוצע של 2.4 אחוז בערך, לשנה (בחשבון "ריבית דריבית").
 גידול ברמת החיים. כמות החשמל הנצרכת על ידי תושב ממוצע גדלה ביחס ישר לרמת החיים, וכתוצאה מכך ראינו בשנים האחרונות שהצריכה לתושב גדלה בקצב של כ-2 אחוז לשנה. ביחד עם גידול האוכלוסייה מקבלים קצב גידול בדרישת השיא לחשמל, בממוצע שנתי, של 4.4 אחוז.
 נסיקת מחירי הדלק הנוזלי, שמשמש לתחבורה ולמתקנים ניידים, מביאה לגידול בדרישה לדלק "אלטרנטיבי", שיצורו דורש אספקת אנרגיה חשמלית מהרשת הכללית. לדוגמה, כלי רכב מונעי חשמל, בין אם באמצעות סוללות הנטענות ישירות מרשת החשמל ובין אם בתיווך של מימן או דלקים נוזליים סינטטיים, ניזונים בסופו של דבר מהאנרגיה שנוצרת בתחנות הכוח הגדולות של חברת החשמל.

בכל מקרה, הדרישה לחשמל חייבת לקחת בחשבון בין 4 ל-5 אחוז גידול שנתי – ולא כל כך משנה האם כושר היצור הנוסף מגיע מתחנות פחם מזהמות, כורים גרעיניים שאף אחד לא מוכן למכור לנו, או מכיסוי הנגב בקולטי אנרגית השמש. הנקודה החשובה לזכור היא, שאף אחד בישראל לא עושה את ההכנות המינימליות להתמודדות עם המחסור הצפוי. במספרים זה נראה כך:
 כושר היצור של חברת החשמל עומד בשעה זו על 11,300 מגה-וואט. גידול צפוי בשיעור 4.4% אומר שבשנת 2008 החברה צריכה להכניס ליצור לפחות עוד 500 מגה-וואט. חברת החשמל לא מתוקצבת לרכוש את המתקנים הדרושים, שמחירם עשוי להגיע למיליארד דולר (קילוואט כושר יצור עולה בין 1,000 ל-2,000 דולר, תלוי בטכנולוגיה ובתשתיות הקיימות).
 הכנסת תחנת כוח חדשה לעבודה נמשכת לפחות 5 שנים (שוב, יש הרבה גורמים שיכולים להכפיל את הזמן, כולל תהליכי רישוי מורכבים). מאחר והחברה לא ערוכה להתחיל את העבודה גם אם ימצא המימון, נגיע בסביבות 2012 למחסור של 2,500 עד 3,000 מגה-וואט בכושר היצור, שהם למעלה מ-20 אחוז מדרישה הצפויה.
 במצב הנוכחי, כל השבתה בלתי צפויה של אחת מיחידות היצור המרכזיות (מתוך כמה תריסרים, שעובדות 7×24) עלולה לגרום להפסקת חשמל אזורית אם היא התרחשה בשעת שיא צריכה. ניתוח סטטיסטי צופה בין 3 ל-4 הפסקות כאלה ב-2008. בשנת 2009, עקב גידול הדרישה, הפסקות חשמל יתרחשו לא רק בשעות שיא. ועד 2012 נגיע לרמת האמינות שמאפיינת היום ארצות לא-מפותחות. הפסקות יומיומיות כשגרה.

הכינו נרות, גפרורים וסוללות

כאמור, התסריט הזה יתרחש גם אם הממשלה תאזור עוז לפעול בהחלטיות להקמה בהולה של תחנות כוח חדשות. אבל היא לא עושה זאת, מסיבות פוליטיות כמובן, כחלק מהמאבק המתמשך שלה מול ועד העובדים החזק ביותר במדינה. הממשלה דורשת רפורמה מבנית במשק החשמל – והעובדים מראים לה אצבע משולשת. לא כאן המקום לדון בצדקת הדרישות השונות ובאחריות והאשמה של הצדדים היריבים, מבחינת מר ישראל צרכני העובדה הקובעת היא, שצריך להתכונן לימים של מחסור בחשמל.

עבור הצרכן הביתי ההכנות הדרושות הן, במידה רבה, פסיכולוגיות. להתרגל לצרוך פחות חשמל גם אם זה לא נוח. וכפי שהתרגלנו להכפלת מחיר הדלק, נתרגל מאונס לשתות מים "מינרליים" מבקבוקים (חלקם מיובאים בעלות היסטרית), לעמוד בפקקים ולנשום גזים רעילים. השינוי הטכנולוגי הבולט ביותר יהיה, כנראה, החלפת מוני החשמל הרגילים במונים דיגיטליים, שמסוגלים לחשב מחיר תוך התייחסות לתעריף המשתנה לפי הזמן ולפי שיאי הצריכה. אל תתפלאו אם בתוך שנים ספורות יהיה לכם בבית Monitor לצריכת חשמל, שיקבל מידע בזמן אמת מהמונה הדיגיטלי, עליו תוכלו לראות כמה עולה כל שעת עבודה של נורה שהדלקתם ומתי כדאי לחמם את המים לאמבטיה או לייבש את הכביסה. צריכת החשמל אצלי בבית, שמגיעה לסביבות 20,000 קילוואט-שעה לשנה, בהחלט מצדיקה השקעה כזאת גם אם החיסכון יהיה רק 5% בממוצע (בעלות הנוכחית של 48 אג' לקילוואט שעה, החזר ההשקעה הוא כשנתיים, בהנחה שהמכשיר יעלה 1,000 ₪).

להינתק מהעטינים של חברת החשמל

בעסקים האימפקט יהיה חזק יותר. עבור תעשיות רבות, עלות האנרגיה היא אחת ההוצאות העיקריות בתהליך היצור ואלה יעשו כל האפשר כדי להתנתק מהעטינים של חברת החשמל. לא שזה יעזור להן, אבל כאן יש באמת מקום ליוזמות מקומיות. דוגמת זו שהאיצה במפעלי ים המלח לחפש חלופות לרשת החשמל הארצית (קוריוז ששמעתי מאורי בן-נון, מנכ"ל חברת החשמל לשעבר, שהיה קודם לכן מנכ"ל מפעלי ים המלח. כאשר החברה יצאה לחפש ספק לתחנת כוח קטנה, 80 מגה-וואט, עבור מפעל המגנזיום שנבנה בערד הוא הגיע לחברה רוסית עם רעיון מקורי במיוחד. לקנות אחת מצוללות האטום הרוסיות, שמרקיבות בנמל מורמונסק מחוסר תקציבי אחזקה, ולהשתמש בכור הגרעיני שנועד במקורו להנעת הצוללת. על פי המקורות הרוסיים, לכור הזה ההספק הדרוש ואת הצוללת לא חייבים לטבול במי ים המלח. אפשר למקם אותה על החוף, למשוך את החשמל למפעל כאילו מדובר בגנרטור רגיל – ואולי גם למכור כרטיסים לקוריוז הטכנולוגי. והמחיר? מחירי חיסול של חלום האימפריה הסובייטית. רק בעיות רישוי מנעו מאורי בן נון להקים דיסנילנד אטומי על חורבות סדום ועמורה).

בחברות שעוסקות במידע ומרוויחות מעיבודו, ההכרה שלצריכת האנרגיה יש משמעות לא מבוטלת על התוצאות העסקיות דורשת מהפך תרבותי. על אף שתוכניות חיסכון באנרגיה, דוגמת Energy Star, אינן חדשות במגזר ה-IT, עד כה התייחסו אליהן כמשהו לא רציני משום שהן מכוונות לצריכת החשמל של תחנות העבודה. ולא ברור למה הזלזול הזה. תחנת עבודה ממוצעת צורכת בשנה למעלה מ-1000 קילוואט-שעה, שעולים לחברה לפחות 100 דולר. שרת קטן צורך לפחות פי 4 יותר (מעצם העובדה שהוא במצב פעיל פי 4 יותר שעות בשנה) ושרתים גדולים צורכים חשמל באלפי דולרים רבים מדי שנה. את חשבון הצריכה הישירה עלינו להכפיל אם רוצים להתחשב גם בגידול הנדרש במיזוג אוויר, תאורת מרכז המחשבים, אתר הגיבוי ובזבוזים אחרים. "פשע אקולוגי" חמור יותר מבוצע מכוח ההתחייבות של מנהלי מערכות מידע לספק "רמות שירות" (SLA) המלוות בקנסות ועונשים אחרים בגין כל תקלת אי-זמינות.

בזבוז חשמל כפוליסת ביטוח

מאחר ובשוק הנוכחי זול יותר לרכוש חומרה עודפת מלשלם קנסות, בחדר שרתים ממוצע תמצאו בין פי 5 לפי 6 יותר שרתים מהנדרשים לאספקת שירות משביע רצון ב-80 אחוז מהזמן. במילים אחרות, ההיגיון הכלכלי שהכתיב את רמות הצטיידות עד כה אומר, שכדאי לשלם את מחיר האנרגיה גם אם הצריכה בפועל גבוהה פי 5 מהדרישה הממוצעת + 2 סטיות תקן סטטיסטי! אף מערכת יצור אחרת לא קיבלה חופש דומה בבזבוז משאבים יקרים.

מצד שני, אף מערכת יצור אחרת לא יכולה לגרום לנזקים בהיקף דומה כאשר היא משותקת. במושגים של ביטוח, הפרמיה העצומה שעסקים מוכנים לשלם כדי למנוע השבתות שירות נובעת מהנזק העצום שיתרחש בכל אירוע ביטוחי. לפחות כך היה המצב כל עוד החשמל היה בזול והזמינות שלו מובטחת. אלא שמצב זה משתנה ממש מעכשיו לעכשיו. החשמל כבר לא זול – ומחירו ממשיך לעלות – והזמינות שלו כבר לא מובטחת. נוצר צורך אמיתי להקטין את הצריכה בחדר השרתים משום שמחיר הפוליסה עבר את סף הכדאיות הכלכלית.

הטרגדיה של הרכוש הקיבוצי

איך עושים את הזה? הבעיה הראשונה בהקשר המחסור האבסולוטי בחשמל היא מה שהכלכלים קוראים "הטרגדיה של הרכוש הקיבוצי" (The Tragedy of The Commons). במקורו הביטוי הזה מתאר את הניצול האנוכי, שלא מתחשב בתוצאות לטווח ארוך, של משאבים ציבוריים, כמו שטחי מרעה ומקווי מים לגידול דגים. בהקשר שלנו הוא מתייחס לכך, שמנקודת השקפה אנוכית לאף אחד לא כדאי להשקיע סכומים משמעותיים בהורדה חד-צדדית של צריכת אנרגיה או הקטנת פליטת מזהמים וגזי חממה. שאחרים יגלו אחריות ציבורית, זו הגישה המקובלת, במיוחד כאשר יש פרסים כלכליים לחסרי האחריות. כדי לאלץ את הגופים הכלכליים לגלות יותר אחריות יש להשתמש בעקרונות הידועים של "מקל וגזר", ואלה דורשים יכולת לבדוק היטב למי מגיע פרס ולמי עונש.

מכאן נובעת האמונה שזו רק שאלה של זמן עד שכל חברות החשמל, גם אלה שמוגנות על ידי מונופול וועד עובדים חזק, יאלצו לספק אנרגיה בתעריפים דיפרנציאליים על פי פרמטרים המשקפים ריאלית את עלויות היצור וההפצה. התעריף ישתנה כפונקציה של השעה והיום בשבוע, על פני עונות השנה ובהתאם למצבים חריגים, כמו גל חום או התקררות מזג האוויר. ואם אמרתי שגם במשק בית ממוצע יש הצדקה להתקנת מונה דיגיטלי – בעסק או במפעל על אחת כמה וכמה. יתר על כן, החל ברמת צריכה לגמרי לא גבוהה כדאי להתקין מערכת בקרה ממוחשבת, שתכניס למשוואת הצריכה גם שיקולים כלל-מערכתיים. לדוגמה, ליצור הפרדת זמן בין השיאים של צריכת חשמל בהפעלת מערכות מידע לבין שיאי מיזוג האוויר. מערכת כזאת, שתשלוט מרכזית בכל מוקדי הצריכה בעסק, תוכל גם לתמחר בדיוק כל אחד מהשירותים הנפרדים – ובכך ליצור תמרוץ לחסכון שנוגד את מנטליות "הרכוש הקיבוצי".

כלכלת שוק האנרגיה

העקרונות שיש ליישם על מנת להשיג חסכון אמיתי באנרגיה הם פשוטים וידועים, משום שכדוגמתם אנו מיישמים בצריכה של כל משאב נדיר אחר:
 חיוב הצרכן במחיר הריאלי של השירות. במקרה שלנו הצרכן הוא התהליך העסקי והמחיר הריאלי של החשמל שהוא צורך נקבע על פי הדרישות שהוא מכתיב בהסכם ה-SLA. מן הראוי שלקוח הדורש קיצור זמן התגובה או שיפור הזמינות יבין כי לשם כך יש צורך לבזבז כמויות הולכות וגדלות של אנרגיה, שמחירה הולך וגדל – וגם עליה חל החוק הכלכלי האכזר של "תועלת שולית פוחתת". אסור להתייחס רק למחירים הממוצעים, אלה שגורמים למסתפקים במועט לסבסד את הבזבזנים. המחיר הריאלי הוא המחיר השולי ורק בו יש תמריץ אמיתי לחסכון.
 מדידה וניטור של הצריכה האמיתית. צריך לפתח דרכים למדוד את צריכת החשמל בנפרד לכל יישום ולכל מחלקה, על מנת שהחיוב ישקף בדיוק את דילמת המחיר-תועלת שניצבת לפני כל מקבל החלטות. רצוי להימנע ככל האפשר מ"עלויות נומינליות", המבטאות בעצם בורות לגבי המחיר האמיתי וייאוש מדרכים להקטנת העלות.
 קביעת יעדים והצגה מתמדת של עמידה בהם. חסכון באנרגיה יכול להיות עוד ממד במטריצת מדדי הביצוע, ה-KPI. ללא יעדים מאתגרים ספק אם מישהו יטרח לעשות מהלכים משמעותיים לשיפור המצב הקיים. ואת העמידה ביעדים האלה צריך להציג על Dashboard, רצוי במקום שכל העובדים יכולים לראות את המצב ולהטמיע את הרעיון שההנהלה באמת מתייחסת ברצינות לנושא.
 מכסות וסחר בעודפים. באנגלית מוכר הביטוי "Caps & Trades" כמכשיר לצמצום פליטת מזהמים וגזי חממה באמצעות תמריצים כלכליים. המכסות (Caps) נקבעות מראש על פי נתונים היסטוריים – במקרה שלנו המכסה תקבע את סך כל האנרגיה המוקצית לתהליך עסקי מסוים בפרק זמן נתון (חודש, שנה) ואת שיאי הצריכה הרגעית. חריגה ממכסה תחייב את הצרכן בקנסות גבוהים, אפילו גבוהים מאוד, אך יתאפשר לו לרכוש "במחיר השוק" את עודפי המכסה של צרכנים חסכניים יותר. למרות שמדובר ב"משחק סכום אפס", נוצר תמריץ חזק לחסוך, תמריץ שמתחזק והולך ככל שהעודפים מתמעטים ומחיר השוק גדל.

סדקים בחומת ההתנגדות למיסוי פחמן

אף אחד לא יודע באמת מה יהיה מחיר החשמל בעוד שנתיים, 5 שנים או עשר. מעטים חשבו לפני 5 שנים שחבית נפט גולמי תעלה 100 דולר ועוד פחות ידעו איך להתכונן למצב. למרות שמחיר החשמל בישראל מבודד במידת מה ממחיר הדלק הנוזלי, משום שעיקר האספקה מגיע מתחנות פחם, אי אפשר לבודד את שני השווקים לחלוטין. גם פחם כורים ומובילים בסיוע מכונות שצורכים דלק נוזלי – ובנוסף שוק הפחם מושפע מהנטייה של חברות חשמל לעבור לחומרים זולים יותר כאשר מחיר הנפט עולה. ונוסף על כך צריך לקחת את האפשרות הריאלית מאוד של הנהגת "מיסוי CO2", כחלק ממהלך עולמי למניעת פליטת גזי חממה. אומנם האמריקאים והסינים בולמים כל מהלך אפקטיבי בכיוון הזה, אבל אפילו בארצות האלה רואים כבר סדקים בחומה. גם ישראל תידרש במוקדם או במאוחר לתרום את חלקה למאמץ והמקום הראשון בו יתמקד המאמץ הוא בתחנות הפחם. אלה, כידוע, נחשבות למזהמות הגרועות ביותר וגם אם יתברר שלא כך, את התדמית כידוע קשה לשנות.

דוגמה לתדמית לא מוצדקת שדבקה בתעשייה ללא יכולת תיקון המעוות היא האמונה הרווחת, שאנרגיה גרעינית מהווה סיכון בלתי נסבל לאנושות. כל העובדות מצביעות על כך שמדובר במיתוסים מזיקים. מיתוסים, משום שתאונות בכורים גרעיניים הן נדירות ביותר ובדרך כלל הנזק שלהן ממש שולי. למעשה היו שתי תאונות רציניות שגרמו לתדמית השלילית, האחת ב- Three Mile Island בארה"ב והשנייה בצ'רנוביל, אוקרינה, אז חלק מברית המועצות. בתאונה האמריקאית הושמדה למעשה יחידת ההפקה (היתוך ליבת הכור ופריצת מיכל הלחץ) אבל ללא נזק אנושי או סביבתי חמור. הנזק הכספי היה גדול, למעלה ממיליארד דולר, אבל לא בלתי-נסבל לתעשייה שמגלגלת טריליונים רבים. האירוע בצ'רנוביל ספק אם אפשר לקרוא לו תאונה, משום שהוא היה יזום והתרחש בשל חוסר אחריות משווע, קרימינלי. מותר להניח כי אירועים כאלה לא יחזרו, ולו רק משום שהסוג הזה של כורים יוצא משימוש. לעומת זאת, מומחים מעריכים כי בכל שנה מתים בטרם עת ב-25,000 בני אדם כתוצאה מזיהומי אוויר הנפלטים מארובות תחנות כוח קונבנציונליות (יותר ממספר המתים מזיהומי קרינה כתוצאה מאירוע צ'רנוביל ב-20 השנים הראשונות). אם המספר הזה נכון, אזי אפשר לומר כי מאז התאונות הגרעיניות הנ"ל כחצי מיליון אנשים מתו בשל ההתעקשות ליצר חשמל בתחנות כוח לא-גרעיניות, בעיקר תחנות פחם. ואף על פי כן, הירוקים למיניהם לא יקבלו את האנרגיה הגרעינית כפתרון – בוודאי שלא בעתיד הקרוב.

מתווה של תוכנית שיפורים כמותית

נחזור לנושא צריכת החשמל במערכת המידע. אם ניישם על תוכנית החיסכון את המתודות הקלאסיות של ניהול סעיפי הוצאה, צריך להתחיל במדידת המצב ההתחלתי, נקודת המוצא העכשווית למהלך השיפורים. הדרך הנכונה לעשות זאת היא באמצעות דגימה של הצריכה בפועל בכל נקודת חשמל המספקת אנרגיה לאיזשהו רכיב ממערכת המידע. יש התקנים לא יקרים שעושים זאת, אבל לא צריך מדיד נפרד לכל רכיב, כל עוד אפשר להפריד בין השימוש של ה-IT לשימוש אחר. כמו כן אפשר להסתפק בתקופת דגימה קצרה יחסית, למשל שבוע, ואחר כך להעביר את ההתקנים לנקודות אחרות. ברור שמאמץ כזה דורש הקצאת כוח אדם שלא לכל עסק יש, בנוסף לרכישת ציוד המדידה. בארה"ב יש ספקי שירות שמוכנים לעשות את העבודה עבורכם, אך בישראל ההתמחות הזאת עדיין בחיתוליה. לחילופין, ובמחיר חוסר דיוק משמעותי, אפשר להעריך את צריכת החשמל על פי קריטריונים "נומינליים". לדוגמה, מנהל מערכות המידע יכול לקבל ממערכת ניהול הנכסים שלו (ה-Assets Manager) נתונים מספריים מדויקים על:
 מספר המעבדים (CPU) בתחנות העבודה
 מספר הצגים מסוג CRT ומסוג LCD
 מספר המעבדים בשרתים
 מספר המדפסות, בחלוקת משנה לשלוש קטגוריות: אישיות, קבוצתיות ומחלקתיות
 מספר הנתבים ומספר המתגים ברשת האחסון
וכדומה. לכל אחד מהסוגים האלה אפשר ליחס ערך צריכת אנרגיה ממוצע והערכה של מספר שעות עבודה שנתיות. למשל, לכל CPU בתחנת עבודה אפשר לשייך הספק של 200 וואט בשעות העבודה (זה כולל גם את צריכת החשמל של הזיכרון והדיסק המקומי) ו-50 וואט בשעות Standby. הצריכה השנתית תהייה בהנחות אלה: 200×2,500 + 50×6,000 = 800 kWh. בצורה דומה, צג CRT יוערך כצרכן של 300 kWh לשנה, מדפסת קבוצתית 600 kWh וכדומה. החישוב יכול להסתבך אם רוצים להקפיד על דיוק, אך אפשר גם להשתמש ב"חוק בוהן" פשוט: קחו את ההספק הנומינלי בוואטים בזמן עבודה על פי מפרט היצרן והכפילו אותו ב-4 כדי לקבל הערכת צריכה שנתית בקילוואט-שעה.

גיליון אלקטרוני פשוט

בשלב השני יחסו כל רכיב כזה לתהליך או לתהליכים שהוא משרת. בדרך כלל תצטרכו לחלק את הצריכה באופן יחסי בין מספר תהליכים ולחייב מחלקות שונות בגין העלות. שוב, המידע הנמצא במערכת ניהול ה-IT יכול לפשט מאוד את החשבון – ובכל מקרה עליכם לחלץ את הנתונים האלה לצורך העמסת עלויות תשתית כחלק מההתחשבנות הכללית בין מחלקות בתוך הארגון. עכשיו קבלתם מטריצה דו-ממדית (למשל טבלת אקסל) בה ציר אחד (השורות) מפרט את כל משאבי ה-IT בארגון והציר השני (העמודות) את כל הלקוחות שלהם. בעזרת כמה פונקציות פשוטות הזמינות בתוכנת הגיליון האלקטרוני תוכלו למלא את הטבלה אוטומטית, אחרי שתכניסו את הנתונים הבסיסיים: צריכת החשמל הנומינלית לכל משאב והתפלגות הצריכה של שירותיו. בשורה התחתונה יופיע מספר המסכם את עלויות האנרגיה הנזקפות לכל מחלקה בגין שירותי IT.

המספר הזה הוא המכסה הנוכחית של כל מחלקה, קו הבסיס ממנו כל שיפור נזקף כהכנסה וכל חריגה מלווה בקנס. סכומי הכסף הנחסכים והיקף הקנסות חייבים להתפרסם, לפחות אחת לחודש, כדי לתמרץ את כולם – וגם כדי לשמש בסיס להתייעלות תקציבית בעתיד. לדוגמה, הודות למידע הזה מנהל ה-IT יצליח לשכנע את מנהלי המחלקות לממן התקנת מערכות מרכזיות להקטנת צריכת החשמל בתחנות העבודה, נושא בעייתי שקשה מאוד לטפל בו מקומית. ניתן היום (למעשה מזה זמן רב) לרכוש "תחנות עבודה מנוהלות", שהן מחשבי PC סטנדרטיים אותם ניתן להדליק ולכבות מרחוק, באמצעות הוראות ממרכז השליטה המועברות ברשת הארגונית. בצורה דומה אפשר לשכנע את מנהלי המחלקות למזער את השימוש במדפסות אישיות לטובת מרכזי הדפסה מחלקתיים יעילים הרבה יותר. וגם ההנהלה הראשית תשתכנע בקלות מהרציונליזציה למהלכי איחוד שרתים (Consolidation) ווירטואליזציה, אחרי שה-CIO יציג את עמדתו בטבלאות Excel במקום בנפנוף ידיים וקול ניחר.

תפקיד חדש למנהל ה-IT

בארגונים המעטים בהם התהליך המתואר לעיל בוצע בפועל, נצפתה תוצאה מעניינת: מנהל מערכות המידע קיבל סמכויות אופרטיביות כ"מנהל צריכת האנרגיה" בארגון. ברור שלא כולם שמחו לקלוט את תפוח האדמה החם הזה, במיוחד אם למנמ"ר אין הרבה סימפטיה לשאלות של הנדסת חשמל ותחזוקת חומרה. אך לאחר תקופת הסתגלות התברר שתפוח האדמה מתקרר ונעשה אכיל יותר ככל שצוברים ניסיון. במספר מרכזי מחשוב מתקדמים כבר פותחו מערכות ניטור מרחוק שמסוגלות לשלוט בכל קו חשמלי היוצא מארון החלוקה המרכזי, ותוכנות ניהול מתוחכמות שמאזנות את הצריכה כדי למנוע Peak-ים יקרים. לדוגמה, המערכת המרכזית מדליקה את תחנות העבודה השולחניות בהדרגה, לפני שהעובדים מגיעים בבוקר, כדי למנוע את העומסים האופייניים לשעת ההתחלה וסיום יום העבודה. מערכות אחרות מזהות Hot-Spots במקום שחלון נשאר פתוח ביום חמסין או בסערת שלג, על פי צריכת מיזוג אוויר חריגה שנמדדת בחדר הפרוץ. במספר מקומות אפילו הגמישו את דרישות הקירור של חדר השרתים, אחרי שהתברר כי לא נגרם נזק מכך שמרשים לטמפרטורה להשתנות בכמה מעלות מסביב לנקודה הרצויה. למשל, בשעות של צריכה מועטה ותעריף נמוך מקררים את החדר ל-16 עד 18 מעלות, ובמהלך היום מרשים לטמפרטורה לעלות עד 26 או 28 מעלות בלי להכניס את המערכת ללחץ. החיסכון בעלויות אנרגיה יכול להגיע ל-20 אחוז ואף יותר – בלי לשנות מהותית את כמות המשאבים העומדים לשימוש הלקוחות בכל רגע נתון. הרבה כסף.

בחדר השרתים עצמו אפשר לחסוך יותר מ-20 אחוז נוספים על ידי מעבר מפלטפורמות בזבזניות לשרתים המבוססים על טכנולוגיות חדשות, דוגמת אלה שהוטמעו במעבדי Core2 של אינטל, ושימוש בטכנולוגית תוכנה מתקדמות דוגמת וירטואליזציה. השיפורים בחומרה כבר מספקים שיפור בפקטור של 1:4 בצריכת האנרגיה של כל תהליך ריצת קוד (Tread). וירטואליזציה מנצלת טוב יותר את המעבדים הקיימים בשרתים וכך קטן הצורך באחזקת מספר גדול של שרתים במצב המתנה (Standby), מוכנים לטיפול בשיאי דרישה נדירים. כאשר מסכמים את שני הגורמים אפשר לראות איך הצריכה להזנת השרתים עצמם יורדת לסביבות 30-20 אחוז מהערכים ההיסטוריים. עכשיו נשאר רק לפתח פתרונות אפקטיביים להורדת צריכת האנרגיה במערכות האחסון והתקשורת, כדי לחתוך את הבזבוז ממש "עד העצם".

לקחת אחריות ולהוביל

אבל "כל מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד", כמאמר היו"ר בספרו הקטן והאדום, ולפני שנמשיך בהבעת משאלות כדאי לממש את מה שאפשרי כבר עכשיו. והחיסכון הריאלי בזמן הקצר מבוסס על שתי הרגליים שמאמר זה עסק בהן:
 מיסוד מערכת ניהולית לניטור, ניהול, חיוב ומסחור הקצאות אנרגיה על פי יישומים ומחלקות כחלק בלתי נפרד מתרבות ה-SLA הארגונית
 האצת הקליטה של טכנולוגיות חומרה ותוכנה התומכות בחסכון, הן ברמת השרת היחיד והן ברמת הניצול המערכתי שלו.

ארגוני IT מעצם היותם חלוצי הטכנולוגיה, צריכים לקחת על עצמם את ההובלה של מהלכים אלה. כדאי להם להוביל במקום להיות מובלים על ידי התפתחויות שאין להם שליטה עליהן. בסופו של דבר, מנהלי IT אמורים להיות אחראים יותר מהפוליטיקאי הממוצע.