יהודה אלידע

ירוק הוא הצבע הכי אופנתי היום, כשלא מדובר בבגדים. כאשר הכרזנו על "שרתים" כאחד הנושאים של הגיליון הנוכחי לא שיערנו שכולם רוצים לדבר רק על "השרתים הירוקים" או Green Data Center שלהם. קצת מפתיע במדינה שעדיין מנסה להתעלם מאסונות אקולוגיים דוגמת 'רמת חובב'. אז נכון שמדובר באופנה שמגיעה מעבר לים, אך מה שמפתיע הוא, שגם היצרנים האמריקאים רוצים להצטייר באור ירוק. באירופה האופנה כבר נמשכת יותר מעשור, אבל אצלנו יודעים טוב יותר מאיזה צד מרוחה הפרוסה ולכן תמיד התיישרנו לימינה של ידידתנו ובת-בריתנו הגדולה, שבאופן מסורתי רואה בירוק צבע של אזובי הקיר. ובכל זאת משהו משתנה גם אצל הקאובוי'ס מטקסס, שלא מבינים איך ניסיון להביא דמוקרטיה למזרח התיכון יכול להקפיץ את מחיר החבית לסביבות 100 דולר. ועוד יותר קשה להם להבין אם זה טוב או רע. מאחר ואף אחד לא אוהב להודות שהמכה בארנק כואבת כל-כך, מעדיפים לצבוע את משבר מחירי האנרגיה הנוכחי בצבע ירוק ולדבר על פליטת גזי חממה והתחממות כדור הארץ.

לא שצריך להיות שאננים לנוכח המשך האדישות שבה המין האנושי מתעלל בכדור הארץ, מחסל את משאביו הבלתי מתחדשים ומשחית את האוויר, המים והאדמה עליה אנו חיים. אבל האמת שונה ממה שמראים החזאים בטלוויזיה. לא מדובר בהתחממות כדור הארץ אלא בתופעה אטמוספרית, שבשלב הזה מורגשת בעיקר בטמפרטורת האוקיינוסים. וגם אז מדובר בשינוי של שברי מעלה במהלך עשור שנים. השינויים היומיומיים והעונתיים הם חזקים פי מאה לפחות ובכך הם מסתירים את האות המשמעותי, שמוחשי רק בסקלת זמן היסטורית. הנקודה המדאיגה היא התאוצה של התופעה, שנובעת מ"משוב חיובי" בין הגורמים המשפיעים על ספיגת אנרגית השמש על ידי כדור הארץ, בעיקר הימים. התחממות מי האוקיינוס גורמת להמסת הקרחונים באזורי הקוטב, שבהיעלמם גורמים לכך שיותר קרינה תיספג במים הכהים במקום להיות מוחזרת לחלל על ידי השלג הלבן. למרות חוסר הדיוק המדעי בסיקור הפופולרי של הבעיה, טוב עשתה התקשורת בעוררה את דעת הקהל. עכשיו כולם יודעים שצריך לעשות משהו, למרות שקשה להשיג קונצנזוס על מה לעשות. ובישראל, שלמנהיגיה יש יומרות של מעצמה צבאית או לפחות מעצמה טכנולוגית, הקונצנזוס משום מה הוא לא לעשות כלום.

הזדמנות כלכלית

זה טיפשי לא רק משום שאסור לנו להתנהג כפרזיטים, שרוצים ליהנות מהוקרה עולמית על קידמה טכנולוגית, כביכול, בלי לשלם את מחיר הכרטיס ליציע המכובדים, אלא משום שמדובר בהזדמנות טכנולוגית-כלכלית שחבל לפספס. יש יותר מדרך אחת בה המגמה הירוקה יכולה לשמש כקרש קפיצה למשק הישראלי. כמה מהבולטות הן:

• אנרגית השמש. במאמר שהתפרסם החודש ב-Scientific American מתוארת תוכנית לניצול אנרגית השמש בקנה מידה קולוסאלי, על ידי פריסת שדות קולטי-שמש במדבריות דרום-מערב ארה"ב. לדעת המחברים, תידרש השקעה ציבורית של 420 מיליארד דולר כדי להביא את ארה"ב למצב בו 69% מסך האנרגיה החשמלית (כ-35 אחוז מכל צריכת האנרגיה) תסופק באמצעות השמש. הסכום הנ"ל הוא סוג של סובסידיה ממשלתית, שתפקידה לגשר בין המצב הנוכחי (חשמל סולרי עולה פי 4 מחשמל שהופק מפחם) לבין המצב החזוי ל-2020, כאשר העלויות ישתוו הודות לגידול הדרמטי בהיקפי היצור.

המתודולוגיה של מחברי המאמר מורכבת מדי לפירוט כאן, אבל אפשר לבצע כמה התאמות פשוטות לצורך קבלת פרספקטיבה ישראלית. האמריקאים רוצים להגיע בשנת 2050 לתפוקה של 3,500 גיגה-וואט מחוות קולטי שמש. כדי לענות לדרישות הישראליות נזדקק לתפוקה של 35 גיגה-וואט, כלומר אחוז אחד מהאתגר האמריקאי. לשם כך נצטרך להשקיע כ-5 מיליארד דולר במו"פ במשך כ-10 שנים, וכ-3 מיליארד דולר כל שנה בבניית המתקנים – שדות קולטים, מתקני אגירת אנרגיה לשעות הלילה, תשתית הפצה חדשה וכדומה – עד שנת 2050. המספרים עצומים, אך הם מכוסים על ידי החיסכון בדלק. אור השמש מגיע בחינם ותעריפי החשמל המקובלים היום בישראל יכולים להחזיר את ההשקעה בתנאי שישראל שומרת על מעמדה בקטגוריה A בשוק האשראי העולמי.

גם מבחינה אקולוגית לא מדובר במפלצת. בשיא הפרויקט, כאשר שדות הקולטים יפיקו עד 35 גיגה-וואט הספק ממוצע, מדובר על כיסוי של כאלף קמ"ר, בערך עשירית משטח הנגב. צה"ל יצטרך לוותר על כמה שטחי אש, וחובבי הטבע יזעקו על כיבוש השממה, אבל כל זה טוב יותר מלהמשיך לפלוט כ-30 מיליון טון פחמן דו-חמצני כל שנה לאטמוספרה המתחממת. הפרויקט יספק תקציבי מחקר ופיתוח ל-2,000 עד 3,000 מדענים ומהנדסים, ומקומות עבודה ל-10,000 עד 15,000 פועלי יצור, בנייה ותחזוקה. אפשר לקוות כי הוא יפתח גם שווקי יצוא לידע, למערכות ולטכנולוגיות ישראליות – לפחות בהיקף הנוכחי של תעשיות הביטחון הישראליות. ויתקיים בנו הפסוק "וכיתתו חרבותם לקולטים".

• כלכלת מימן. כולם יודעים שמימן הוא הדלק האולטימטיבי מבחינת האימפקט הסביבתי. כאשר מימן בוער, או מתרכב עם חמצן ב"תא דלק" כדי ליצור חשמל, חומר הפליטה היחיד הוא אדי מים מזוקקים. הבעיה של מימן היא לוגיסטית. קשה לאחסן ולהוביל מימן בצורה יעילה. במצבו הגזי הוא תופס נפח עצום יחסית לכמות האנרגיה שבו, הרבה יותר מגז בישול, למשל. כדי לנזל אותו יש צורך לקררו לסביבות מינוס 240 מעלות – וזה קשה, יקר – והכי בעייתי: המימן מתנדף. המדענים מחפשים חלופות למיכלי לחץ או לבקבוקי "תרמוס" עבור אחסון מימן לזמן ארוך – והאפשרויות מרובות. יש חומרים כימיים שמימן מהווה חלק משמעותי מהמסה שלהם, לדוגמה אמוניה, יש מתכות שמסוגלות לספוג מימן בתוך הסריג הגבישי שלהן, אפשר לקשור מימן לננו-צינוריות עשויות מפחמן (Carbon Nanotubes), ועוד. בכל העולם עובדים על הנושא, אך עדיין לא נוצר "מרכז מצוינות" שיכול לסכל את הסיכוי של חברה ישראלית למצוא פתרון מקורי ומצליח. אבל יש צורך בסימן המטרה על "בנק המטרות" של המו"פ הציבורי ולעודד חוקרים לעסוק בתחום הזה, שמבטיח פרסי ענק לזוכים בתחרות.

• אנרגיה אטומית. לא כולם סבורים כמוני, שאנרגיה אטומית היא ירוקה יותר מרוב המתחרות – כולל הפקת אלכוהול מתירס או קנה סוכר. מה שחשוב לדעת הוא, שקיימות מספר טכנולוגיות להפקת אנרגיה אטומית שהן נטולות סיכונים לחלוטין (Inherently Safe), משום שהכורים מתוכננים כך שהריאקציה הגרעינית לא יכולה לצאת משליטה בשום מצב. כישראלים אנו יכולים רק להסתכל על ההתפתחויות מהצד, משום שאף אחד לא מוכן למכור לנו כורים גרעיניים (כי ישראל מסרבת לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני) ואת הפקולטה להנדסה גרעינית באוניברסיטת הנגב סגרו מזמן. לבן גוריון היה משהו להגיד לנו בנושא זה.